בכל שנה אשתי מנסה לשכנע אותי לעשות איתה תחפושת זוגית בפורים ובכל שנה היא מתאכזבת מחדש. לא שיש לי בעיה להתחפש במשותף עם אשתי. אדרבה, יש לי בעיה להתחפש נקודה. לא אוהב את זה. "ובכן יעקביני, אתה לא במקצוע הנכון", אתם תגידו ובצדק. ובאמת מי שראה אותי מפזז על במה בלבוש של גביע קידוש ענקי לא ראה אדם אומלל מימיו. קשה לומר מדוע כל כך קשה לי להתחפש, הרי זה לא שלהיות אני זה איזו בוננזה.
אבל מה שבטוח, זה לא תמיד היה ככה. "באמת יעקביני? נשמח לקבל סקירה של היסטוריית ההתחפשויות שלך". בסדר בסדר, לא צריך לצעוק.
1986: ליצן
הייתי בן שלוש ובשנת 86' האופציות לתחפושות בגיל הזה היו מוגבלות מאוד. לא היה אז עלי אקספרס ולא אמזון, היו רק אימהות שתופרות או תחפושת ליצן שעברה מדור לדור כנדוניה. אנחנו הלכנו על הליצן. יש מי שיאמר שמדובר היה בסימן לבאות, נבואה שמגשימה את עצמה. אני בהחלט תומך בכל תאוריה שמפילה על ההורים שלי את האשמה על המסלול המקצועי שאליו התגלגלתי. מה שבטוח זה שאת הילדים שלי בגיל שלוש אני מחפש לרופאים או עתודאים בהנדסת חשמל. לכל מקרה שלא יבוא.
1989: דינוזאור
כבר בגיל הצעיר הזה הייתי מרדן באופיי ועמדתי מספיק על דעתי כדי לבחור תחפושת שקוראת תיגר על מערכת האמונות היהודית־דתית. "אני דינוזאור והתהלכתי על האדמה הזאת לפני מיליוני שנים", הסתובבתי בגן וצרחתי את הסתירה האמונית במלוא גרון. הגננת המסכנה לא הייתה מצוידת מספיק כדי להתמודד עם הכופר הקטן שהתרוצץ לה בגן והסבירה לילדים שאני איגואנה ותו לא. אבל אני ידעתי שאני טי־רקס שצריך להתמודד איתו במוקדם או במאוחר. איך שלא יהיה, בהפסקה כשטיפסתי על המגלשה אחד מהילדים היותר דוסים של הגן משך לי בזנב ותלש אותו לחלוטין. "יותר אתה לא טי־רקס", הוא אמר. אמרתי לו: "נכון, עכשיו אני חייזר", והעפתי לו את המוח. היום הוא אתאיסט ועובד בנאס"א.
1997-1991: קאובוי
האינסינדט עם תחפושת הדינוזאור הותיר את חותמו וכבר התחיל לרדת לי מכל הסיפור של תחפושות, אז הלכתי על האופציה הכי גנרית שיש. ומה יותר גנרי מקאובוי?
איך הבוקר תפס לו מקום מכובד כל כך בארסנל המצומצם של התחפושות דאז, רק השד יודע. אבל מצויד בכובע, וסט, אקדחים ושפם מצויר, יצאתי לבית הספר לצוד אינדיאנים ולטפל בפרות. בכיתה, לצערי, אף תלמיד לא התחפש לאחת משתי האופציות האלה, אז צדתי במקום זה את נסיכת הפרחים ורקדנית ספרדייה. הרקדנית הספרדייה, אגב, הייתה אשכנזייה משני הצדדים, מה שהיום לא היה עובר בכלל. אבל אלו היו זמנים אחרים.
בכל אופן עם כל שנה שחלפה מאסתי יותר ויותר בז'אנר אז הורדתי בכל פעם אלמנט אחר מתחפושת הקאובוי שלי. בהתחלה ויתרתי על האקדחים, אחרי זה על הכובע, ובשנה האחרונה פשוט הגעתי לכיתה עם שפם ואמרתי לכולם שאני קאובוי מסתערב. הרקדנית הספרדייה לא לקחה צ'אנסים והלכה עם הקסטנייטות שלה לכיתה השנייה.
2010-1998: כלום ושום דבר
כמו נתניהו ומערכת המשפט, גם אצלי מדובר היה ב־12 שנה של אפס מאמץ בתחום. אבל שלא כמו נתניהו, אני לא יכולתי להאשים אף אחד מלבד עצמי. לי לא היו שמונה שנים של אובמה על הראש או תירוץ קלוש אחר. אגב, בנושא שונה לגמרי גם בנט אכזבה גדולה מאוד. שכוייח, יצאנו ידי חובה לכל הדעות, אפשר להתקדם.
2010: איש הפח
תפנית מפתיעה בעלילה הגיעה בשלהי תקופת רווקותי האומללה. מפה לשם אני והחבורה הוזמנו למסיבת פורים והחלטנו להגיע בתחפושת משותפת. מישהו אמר הקוסם מארץ עוץ וכולנו בחרנו דמויות. חיים היה טוטו, אשר בן אבו היה הקוסם, גלקופ היה האריה ואני הייתי איש הפח. באופן סימבולי לא הייתה לנו דורותי.
שלא כמנהגי, החלטתי להשקיע. גזרתי קרטון, צבעתי אותו בכסף ועשיתי חור במקום של הלב. יצאנו למסיבה ובאמת שהיה אחלה. עד הרגע שבו שוחחתי עם איזו גבירתה ושאלתי אותה אם יש לה לב לתת לי. היא אמרה שאולי עדיף שמישהו ייתן לי מוח - והלכה. גלקופ האריה אמר לי כל הכבוד על האומץ, טוטו נתן לי חיבוק ואשר הקוסם שאל אותי שוב מה הקונספט ולמה הוא לבוש כמו אייל ברקוביץ'. הגיוני בסך הכול.
בקיצור, לא מדובר ברזומה מרשים במיוחד, בטח לא כזה שעושה חשק לעוד. אבל כבר אמרו האומרים שאין דבר חשוב יותר מלשמח את האישה, אז אולי בכל זאת ניתן עוד צ'אנס אחד השנה. מה יכול להיות. אז אם אתם מסתובבים בשכונה שלנו בפורים ורואים זוג מחופש שנראה קצת מוכר, זה כנראה אנחנו. הקאובויים המסתערבים, אלא מה.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***