כפי שנהוג בסמוך לאחד באפריל למניינם, ולהבדיל אלף הבדלות גם לקראת פורים, מתחדדים החושים ואנו בוחנים האם מאחורי הידיעה שקפצה על המסך לא עומד עורך שחמד לו לצון. כך עלה גם בגורלה של הידיעה על עתירה שהגיש לבג"ץ שגריר אוקראינה בישראל, שבמבט ראשון היה מקום לחשוד כי מדובר בסחריר של שמחה רוטמן כחלק ממאבקו בהתערבות הבוטה של בג"ץ. אך בדיקה אחר בדיקה העלתה כי מדובר בידיעה אמיתית לגמרי, ואכן בעתירה שהגיש עורך הדין תומר ורשה לבג"ץ הוא מציין כי השגריר האוקראיני הוא ששלח אותו ונתן לו את ברכתו. העתירה עצמה הייתה יכולה להיות סיפור מורשת קרב פורימי לדורות הבאים, אך הפרקים הבאים בעלילה – צו הביניים של בג"ץ ותשובת המדינה – כבר הרחיקו למחוזות הטרגדיה.
מאז שהחלה הפלישה הרוסית לאוקראינה ובעקבות זוועות המלחמה מיליונים מאזרחי המדינה נמלטו ממנה ומצאו מקלט במדינות שכנות וגם במדינות רחוקות יותר. מדינת ישראל, שאחד מחוקי היסוד שלה מעניק אזרחות אוטומטית לכל יהודי בהגדרה מורחבת, פתחה את שעריה לכ־200 אלף יהודים שחיים באוקראינה. לאט לאט, לצד העולים שהתקבלו בברכה, הגיעו גם אזרחים אוקראינים שנמלטו לאחת המדינות השכנות ועלו על מטוס לישראל. משרד הפנים, שלא היה ערוך לאירוע שכזה, נקלע למארב תקשורתי קטלני. הערוצים המרכזיים צילמו בתקריב את דמעות מסורבי הכניסה והציגו את שרת הפנים כקלגס אכזר ממחשכי ההיסטוריה, ובכך היטו את הכף – בסוף השבוע שעבר הכריזה השרה על מתווה קליטה של פליטים שאינם יהודים בישראל.
על פי המתווה ייקלטו בישראל 5,000 פליטים שאינם יהודים, מלבד המספר הבלתי מוגבל של פליטים זכאי חוק השבות שמוזמנים בשמחה גם בעתות שלום. שקד חשבה שהצליחה להביא לפשרה שתרצה את כולם, אבל הייתה לה רק שבת חורפית קצרה אחת לשגות באשליה הזאת. עם צאת השבת הגיעה העתירה הדחופה לבג"ץ, שמבקשת למנוע את מימוש המתווה, שהמועד שנקבע לתחולתו הוא חצות של אותו הלילה.
גם ביחס להרחבה השיטתית של זכות העמידה בעתירות שונות שהונחו על שולחנו של בג"ץ במהלך השנים היה נדמה שהעתירה הזאת היא צעד אחד יותר מדי. שגריר מדינה זרה שמנחה עורך דין מקומי היא גלישה ברורה ולא אלגנטית מהתחום הדיפלומטי אל התחום המשפטי. שגריר אוקראינה אינו אזרח, אין לו זכות חוקית לקבל סעד מבית המשפט הישראלי וגם לשלוחו לא צריכה להיות שום עמידה בעניין. ורשה הוא אומנם עורך דין שמתמחה בייצוג לקוחות מול רשות האוכלוסין, אך לומר שמשלח ידו הופך אותו לעותר שמבקש סעד נגד המדינה דומה לעתירה שתגיש חברה לייצור נשק נגד הסכם השלום עם ירדן. עד כדי כך היה הדבר מביך, שבהודעה רשמית נאלצה השגרירות להתנער מהעתירה ולטעון כי לא היא היוזמת שלה הגם שהיא מברכת עליה. בין אם נאמין להתנערות ובין אם נאמין לעורך הדין ורשה, הסאגה המשונה הייתה צריכה להסתיים שם. אך לא רק שהיא לא הסתיימה, השופט התורן עוזי פוגלמן דרש מהמדינה להשיב לטענות העותר לא יאוחר מהשעה חמש ביום המחרת.
מי אתה, עו"ד ורשה?
רגע לפני שנתייחס לטענות, ראוי להתייחס למי שטוען אותן. עורך הדין תומר ורשה וצוות משרדו עסוקים בשגרה בייצוג של לקוחות בדיני הגירה ומרשם אוכלוסין מול הרשויות. אלא שהייצוג הזה, לגיטימי וראוי לחלוטין, גלש לא פעם מתחומי השירות ללקוח אל תחומי הכתבת מדיניות הגירה כללית. האדם יראה לעיניים, ואין בידינו היכולת לדעת אם המניע של עו"ד ורשה היה סיוע ללקוחותיו או קידום אג'נדה אישית שלו (או של שולחיו, כבמקרה אוקראינה), אך עובדה ברורה היא שוורשה הוא עותר סדרתי בסוגיות של מדיניות הגירה. בשנת 2016 עתר ורשה נגד מינויו של עו"ד ציון אמיר לראשות הוועדה המייעצת לשר הפנים בענייני הגירה, על ידי שר הפנים אריה דרעי, בטענות די קלושות של אי סדרים מנהליים וחוסר התאמה. העתירה כמובן נדחתה, אך קל היה להריח את הניחוח הפוליטי שעלה ממנה: דרעי נכנס לתפקיד במסגרת ממשלה ימנית למדי, ועו"ד אמיר מזוהה עם קו ציוני בואכה ימני בהתבטאויות השונות שלו בתקשורת. דין העתירה, במקרה ההוא, היה להידחות.
העתירה השנייה שהגיש הייתה מהותית עוד יותר, וביקשה לכפות על מדינת ישראל להעניק רישיון שהייה לאלפי מסתננים מחבל דרפור. ורשה, יחד עם עותרים נוספים בעתירות אחרות שאוחדו לפסק דין אחד, עתר נגד מדיניות אי ההכרעה של רשות האוכלוסין. המדינה, שכשלה בטיפול הנחרץ במסתננים, נמנעה מלהעניק מעמד למסתננים עד שיימצא פתרון הרחקה למדינה אחרת. ורשה וחבריו, שמייצגים לא מעט מאותם מסתננים, דרשו מהמדינה לקבל הכרעה, מתוך הנחה שבהיעדר חלופה של הרחקה תיאלץ המדינה לתת להם אשרות שהייה מסוג כלשהו. בית המשפט קיבל את העתירה ברובה, וחייב את המדינה להכריע בעניינם, כאשר לצד זה הוא מחייב אותה להעניק להם אישור שהייה חלקי עד שתתקבל ההכרעה.
הפעם הגיע תורם של הפליטים מאוקראינה לעמוד במרכז המערכה של משרד עורכי דין ורשה נגד רשות האוכלוסין וההגירה ושרת הפנים. בעתירה שהגיש טען ורשה כי על פי הסכם שנחתם בין שתי המדינות בעבר במסגרת היחסים הדיפלומטיים נקבע כי אזרחי שתי המדינות לא יצטרכו לעבור תהליך של קבלת אשרת כניסה של תיירים במעבר בין המדינות. לכאורה, מדינת ישראל מחויבת דיפלומטית להסכם הזה, ומשכך אינה יכולה להגביל את כניסתם של אזרחי אוקראינה בשערי נתב"ג. ורשה טוען כי אם שרת הפנים מעוניינת להפר את ההסכם הדיפלומטי עליה לעשות זאת באמצעות החלטת ממשלה כפי שעוגנה לכתחילה.
מה שמעניין בנוסח העתירה שהגיש הוא שהטיעונים המשפטיים בו שונים בתכלית מהטיעונים שמקובלים בשיח הציבורי בנושא. באופן רשמי מדינת ישראל מחויבת לאמנה הבינלאומית בעניין פליטי מלחמה החל משנת 1967, ומשכך אינה יכולה לסגור את שעריה בפני פליטים. אלא שההגדרה פליטים כלל אינה פשוטה במקרה הזה. כל האזרחים שהגיעו לישראל מאוקראינה בשבועיים האחרונים עלו על מטוס במדינות שאינן נתונות במצב מלחמה. ד"ר יונה שרקי, מומחה למשפט בינלאומי והיועץ המשפטי של המרכז למדיניות הגירה ישראלית, מסביר לנו כי במקרה כזה לא חלות על מדינת ישראל הוראות אמנת הפליטים. זו כנראה הסיבה שבגללה דחק עורך הדין ורשה את הטענה הזאת לסוף העתירה, וגם שם הבליע אותה בקצרה.
סופה העגום של העתירה, כפי שכבר פורסם בהרחבה, היה עוד התקפלות של מדינת ישראל. אחרי דחייה ועוד דחייה השיבה המדינה כי דין העתירה להידחות, אך לא מפני שזו התערבות מחוצפת של בית המשפט במדיניות חוץ והגירה של הרשות המבצעת או מפני חוסר הרלוונטיות של העותר לנושא העתירה, אלא מפני שהמתווה רך יותר ממה שהוצג בשבוע שעבר. על פי התשובה שהועברה לבג"ץ תוקף ההגבלה ל־5,000 פליטים לא יהודים הוא לשבועיים בלבד שאחריהם ייבחן העניין מחדש, וגם בשבועיים האלה – קרובי משפחה של זכאי חוק השבות שנמצאים בארץ יורשו גם הם להיכנס. בכמה בני אדם מדובר, ומאיזו דרגת קרבה תינתן אשרה? על פי ההדלפות מישיבת הממשלה שהתקיימה השבוע, גם לשרת הפנים אין תשובות ברורות לשאלות הללו.
הפרטים שהשופטת המזועזעת הסתירה
אחרי הביקורת הנחוצה על ההשתוללות של בג"ץ וההתקפלות של השרה שקד, חייבים לדבר גם על המהות. השיח סביב פתיחת השערים לפליטי המלחמה באוקראינה רווי בפופוליזם ובאג'נדות שמשורבבות לעניין, וראוי להעמיד דברים על דיוקם.
המתווה של שקד דיבר על 25 אלף אזרחי אוקראינה לא יהודים שיקבלו אשרת כניסה זמנית לישראל. אם מפרקים את המספר הזה לגורמים, מגלים ש־20 אלף מתוכם הם שוהים בלתי חוקיים מאוקראינה שחיים בישראל הרבה לפני פרוץ המלחמה, ו־5,000 נוספים שיגיעו כפליטים וכניסתם תאושר. נכון לזמן הגשת העתירה המכסה הזאת כבר נוצלה במלואה, אך בתשובת המדינה נטען כי הוספת האישור לקרובי משפחה מחוץ למכסה מפנה 2,500 מקומות נוספים לפליטים.
החשש של שקד, שבגללו ניסתה להתעקש על המכסה, הוא השתקעות במסווה של פליטות. במובן הזה, ל־20 אלף השוהים הבלתי חוקיים שאינם קשורים למלחמה יש משמעות רבה. לא חשוב מה הן הסיבות, הנתונים מלמדים כי מדינת ישראל היא יעד מועדף על לא מעט אוקראינים, והעלייה של אלפים נוספים מהם על מטוס במולדובה או בפולין עם כרטיס טיסה דווקא לישראל היא חלק מתוכנית השתקעות.
שקד יודעת היטב שלמרות שהחוק במדינת ישראל, והרבה יותר מזה - הייעוד שלה, מאפשר התאזרחות רק ליהודים או למקרים חריגים שמאשר שר הפנים, היכולת לאכוף זאת בדיעבד על מי שנכנס לגבולות הארץ היא כמעט אפסית. לעומת חובת הקליטה של פליטים, שאינה קיימת במקרה שלנו, חובת אי ההחזרה יוצרת מצב משפטי מסובך בהרבה. האמנה הבינלאומית שישראל חתומה עליה אוסרת החזרה של פליט לאזורי הלחימה, ומונעת גם החזרה בכפייה למדינה שלישית שלא מתנהלת בה לחימה. כלומר, אם פולין או מולדובה יודיעו כי אין ברצונן לקלוט בחזרה פליטים שנכנסו לישראל, לרשות האוכלוסין לא יהיה מענה לכך. גם בג"ץ, עוד לפני גלגולו האולטרא־אקטיביסטי מהשבוע, נוהג להערים קשיים במקרים כאלה, כך שההתעקשות למנוע מראש את כניסתם של הפליטים מובנת מאוד.
אם יש צורך לאישוש החששות האלה, הרי שהשופטת מיכל אגמון־גונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב מיהרה לעשות זאת בתוך פחות מ־24 שעות מאז הוגשה תשובת המדינה. אגמון־גונן, חשוב להזכיר, הייתה מועמדת מובילה להתמנות לבית המשפט העליון בסבב המינויים האחרון. העתירה שהגיעה אליה, בשבתה כבית דין לעניינים מנהליים, גוללה את סיפורה של פליטת התופת בקייב שנחלצה בעור שיניה מהמדינה ונאלצה לישון בסירה בסלובקיה. חבר ותיק מישראל עלה פתאום בזיכרונה והיא הגיעה לשדה התעופה בן גוריון. אלא ששם כוחות הרשע של רשות האוכלוסין וההגירה מנעו את כניסתה לארץ. אגמון־גונן, מצוידת בשורות מתוך פואמה של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה, הזדעזעה מאוטם הלב והוציאה צו ביניים שימנע את החזרתה במטוס.
מה הבליעה השופטת, בתקווה שאיש לא יבחין? ובכן, מדובר באישה שכבר נכנסה לישראל כתיירת, ניצלה לרעה את אשרת הכניסה האוטומטית כדי להשתקע שלא כחוק, ברחה מרשויות ההגירה ולבסוף גורשה בבושת פנים. מאות עברייני גבול עם עבר בעייתי כמוה, יש לציין, מעוכבים בנתב"ג בשבועות האחרונים ומוחזרים לארצותיהם באופן אוטומטי. אלה לא פליטים תמימים שקיים חשש לגביהם אלא עבריינים מוכרים שמנסים לנצל את האסון ההומניטרי לצורכיהם. אם אפילו אותם שופטת בית המשפט המחוזי מבקשת להכניס לישראל, החשש מפני זרם קולח של משתקעים במסווה תחת מטריית ההגנה של בג"ץ הוא אך מתבקש.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***