להמשיך את שמחת החג לכל השנה

הנה פורים מגיע ויש לנו הזדמנות נפלאה לשמח את קרובינו וחברינו במשלוח מנות.

אולם מתעוררת שאלה, למי נשלח? לכאורה הקודמים לכול הם קרובי המשפחה, אך אם נשלח רק להם, מה ירגישו החברים הטובים שלנו? ואם נשלח לחברים, אזי השאלה האם למעגל הקרוב בלבד או גם למעגל הרחוק, שכן גם הם חברים יקרים, וגם להם ראוי לבטא אהבה בפורים? ובכלל, מי במעגל הקרוב ומי ברחוק? האם לפי מידת הזמן שאנו חולקים יחד, או לפי עומק הקשר? האם אלה שיודעים לשמוח, או אלה שיודעים לעזור בעת צרה? ואולי ראוי לשלוח לשכנים שאומנם אינם חברים קרובים, אבל בכל זאת שכנים הגונים שראוי לשמור איתם על יחסים טובים?

ואולי כדאי לחשוב לשלוח לשכנים שהיחסים עימם מתוחים, ובזכות משלוח המנות נוכל להפשיר את המתח ולרקום ידידות? ושמא עדיף לזכור את החברים הטובים מהעבר שטרדות החיים הרחיקו אותנו מהם אבל באמת אהבתנו להם גדולה? מאידך, כיצד נזניח את הקרובים והחברים הטובים, שבמשך כל השנה שומרים איתנו על יחסים טובים, ועכשיו בפורים נשכחם ולא נשלח להם מנות?! ואם נשלח לכולם, נצטרך להכין כמאה משלוחים. ואז אולי לא נוכל להשקיע בכל מנה את המיטב, והמשלוח שלנו יהיה דל ולא יבטא את מלוא אהבתנו.

יתרה מזאת, לאחר שנשלח לכל כך הרבה חברים ושכנים, ישמעו כל שאר החברים והשכנים שלא קיבלו משלוח וייעלבו: אם לחבר הזה שלחו, אז למה לנו לא?

כך גם לגבי הסעודה. הזדמנות נהדרת לשמחה של מצווה שבה אפשר יהיה להיפתח, לומר דברים עמוקים מהלב, להתלהב באהבת ה' ותורתו. אבל צריך לשם כך מקום מתאים, מאכלים משובחים ומשקאות טובים, ובעיקר שותפים מתאימים. ושוב אותה שאלה: עם מי נקיים את הסעודה - עם הקרובים מצד זה או מצד צד זה? עם החברים מצד זה או עם החברים מצד זה? עם הפתוחים והשמחים או עם העמוקים והחכמים? עם הנאמנים שאולי משעממים, או עם השובבים המעניינים? וחשש כבד מתיישב על הלב: מה שלא נעשה - יהיו קרובים וחברים שייעלבו. אז אולי עדיף להצטרף לסעודה של אחרים? ושוב השאלה למי, ומה נעשה עם זה שייעלב כי לא באנו לסעודה שלו. ואולי עדיף לנסוע למקום רחוק, אל הקרובים שמקיימים את סעודת הפורים על מאכלי חלב ומיץ ענבים...

פורים מכונן את משלוחי כל השנה

התשובה היא שכל הרעיונות טובים. לכולם ראוי לשלוח מנות, עם כולם ראוי לקיים סעודה של מצווה. וזה עניינו של יום הפורים - להעניק השראה לכל השנה. בפורים אומנם לא נספיק לשלוח מנות לכולם, אבל מתוך פורים נוכל להבין את היופי שבמשלוח המנות, ונמשיך במשך כל השנה לשלוח מנות נאות לחברים ולידידים. אומנם אין מצוות־חובה מוגדרת לשלוח בכל יום מנות לקרובים ולחברים, אבל אם נשלח להם מנות נקיים מצווה גדולה של 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם נשלח את המנות לחברים או לקרובים בשעת צערם, נקיים מצווה נוספת של עידוד אדם שנצרך לחיזוק. ואם נשלח את המנות לחברים או לקרובים בעת שהם שמחים בשמחה של מצווה, נקיים מצווה נוספת של השתתפות בשמחת מצווה.

מתוך פורים נתבונן במעלה המיוחדת של אדם השולח לחברו מאכלים טעימים, ומתחבר בכך אליו בחיבור עמוק ואוהב. ואם המשלוח יהיה ממאפה או מתבשיל ביתי, תהיה בו מעלה נוספת. וזה לא כל כך קשה. כשאופים חלות או מבשלים דבר משובח לשבת, אפשר להגדיל מעט את הכמות ולשלוח מאפה או תבשיל לחברה שעבר עליה שבוע עמוס או למי שיש לו יום הולדת, למי שקיבלה עבודה חדשה או למי שפוטר מעבודתו.

כך נוכל להמשיך את קירוב הלבבות שמתגלה בשמחת הפורים לכל השנה, ואף שבפורים לא נשלח מנות לכל מי שהיינו רוצים, יום הפורים יהיה היום שיכונן את משלוחי המנות של כל השנה. היום שבו נחליט לשלוח במשך השנה משלוחים לכל מי שעלה בדעתנו שראוי לשלוח לו בפורים. כך תרבה האהבה והאחווה בינינו לבין כל קרובינו, חברינו ושכנינו.

פורים מאיר את סעודות המצווה של כל השנה

כך גם לגבי הסעודה. בפורים אומנם נוכל לסעוד רק עם אחדים מחברינו וקרובינו, אבל העיקר הוא שמתוך שמחת הסעודה נבין את ערך החברות והשמחה והביטוי שלהן בסעודות מצווה, ונשתדל יותר להשתתף במשך כל השנה בשמחותיהם של קרובינו וחברינו, דוגמת חתונות, בריתות, סיומי מסכתות וספרים ושאר מפגשי קרובים וחברים, ונקבע בדעתנו שההשתתפות שלנו בשמחות אלה לא תהיה רק כדי לקיים חובה משפחתית או חברתית, אלא נקצה לכך את מלוא הזמן כדי שנוכל לשמוח שמחה גדולה בשמחת מצוותם. יתרה מזו, נחשוב על כל החברים הקרובים שעימם רצינו לקיים את סעודת פורים ולא הצלחנו, ונשתדל לארח אותם או להתארח אצלם לסעודות שבת וחג. באופן זה שמחת הפורים תאיר ותימשך לכל השנה, וירבו האהבה והשמחה.

מתנות לאביונים

כך גם לגבי מצוות מתנות לאביונים - מתוכה נתחזק במשך כל השנה במתן מעשר כספים, או חוֹמש, למי שחננו ה' בברכה יתרה. והמעשר והחומש יהיו מנותבים בחוכמה כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולהעמיד עניים על רגליהם שיוכלו להתפרנס בכוחות עצמם, ולהעניק את כל הנצרך לעניים שאינם מסוגלים להתפרנס, כדי שיוכלו לחיות חיים מכובדים במשפחתם ובקהילתם.

מקרא מגילה

ומתוך מצוות קריאת המגילה כהלכתה, נתחזק במשך כל השנה בלימוד התורה כסדר בלי לדלג על שום עניין. מתוך המצווה לשמוע את המגילה נתחזק בהבנת הנהגת ה' בעולם, ונלמד לעיין בכל סוגיה מהשורש ההיסטורי והאמוני שלה ועד הופעתה ההלכתית בחיי המעשה, כפי שבימי אסתר גזירה נוראה על ישראל התהפכה לטובה וממנה צמחה ישועה, שעם ישראל חזר לבנות את בית המקדש השני, וחכמים קבעו את חג הפורים לסמל את תחילת הופעתה של התורה שבעל פה. כל זה קרה בזכות צדיקים שמסרו את נפשם למען עמם. מתוך כך נתחזק באמונה במשך כל השנה, ונדע שמכל הצרות צריך להצמיח אוצרות.

מצוות מחיית עמלק

שאלה: לכאורה מצוות מחיית עמלק דומה למה שהנאצים עשו וחשבו לעשות לעם ישראל?

תשובה: מבחינה חיצונית יש דמיון בין הרשעים לצדיקים, אולם מבחינה ערכית ההבדלים עמוקים. ובעניין עמלק, ההבדל בשני תחומים עיקריים. הראשון, היהודים רק תרמו לשגשוגה של גרמניה ואירופה. הם פיתחו את המדע, הכלכלה והחברה. לעומת זאת, העמלקים לא תרמו דבר ליישובו של עולם, אלא להפך, הרסו. השני, הנאצים לא העניקו הזדמנות ליהודי 'לתקן' כביכול את דרכיו, אלא גזירת ההשמדה הייתה מוחלטת, ואילו עמלקים יכולים להינצל על ידי קבלת שבע מצוות בני נח. שכן המצווה על ישראל להציע תחילה שלום לעמלק, היינו שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, ובכך יימחה שם עמלק מהעולם בדרכי שלום. נבאר יותר.

עמלק לא עסק ביישובו של עולם

כאשר עם עוסק ביישובו של עולם, למרות שהוא מרשיע יש לו זכויות. וכך מצינו שאפילו כלפי המצרים, שהטביעו את בנינו ביאור ושעבּדו את כולנו לעבדים, ציוותה התורה: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח). אומנם סבלנו מאוד במצרים, אבל התקיימנו, הקמנו משפחות.

לעומת זאת, עמלק היה עם שלא עסק בחקלאות ובחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות, להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור לעבדים את הגברים הנותרים, הנשים והטף. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים ותוקפים בכוח גדול. כדי להתגונן מפניהם היה צריך להעמיד חיל משמר גדול בכל העיירות הקרובות לספָר, וכיוון שלא ניתן לבצע זאת, העמלקים היו מצליחים להרוג ולבזוז בהתקפותיהם, עד שרוב המתגוררים בספר נאלצו להתכנס לאזורים הצפופים, ושטחים עצומים שיכלו לספק מזון לעם רב, נותרו שוממים מפחד העמלקים.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק לתוקפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה, כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואומנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים - הרגום.

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

גם ההבדל השני מהותי. על פי התורה אפשר לחזור בתשובה. עמלקי יכול לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח ובכך להפקיע מעצמו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שהתורה ציוותה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, כלומר, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. רק אם לא הסכימו לכך - נלחמים בהם עד כלותם (רמב"ם הלכות מלכים ו, א-ד, כס"מ שם). ולא זו בלבד, אלא שיש סוברים שאף מקבלים עמלקי שרוצה להתגייר להיות יהודי גמור (פניני הלכה זמנים יד, ח, 10).

לשאלות הלכתיות: [email protected]

***