בגיליון 'בשבע' ערב שבת ויקרא פורסם מאמרו של הרב אליעזר מלמד "גיור למי שמתכוון לחיות כמסורתי". הופתעתי ונפלאתי לגלות במאמר את שמו של סבי הגאון הרב ישראל בארי זצ”ל, שהיה דיין בבית הדין ברחובות, רבה של נס ציונה וחבר מועצת הרבנות הראשית. סבא מוצג שם כאחד מתוך חמישה פוסקים התומכים בגיור המסורתי המוצע במאמר. אלא שככל הידוע לי, באף אחד מספריו ופרסומיו של סבא זצ"ל לא הופיעה עמדה שכזו.
עיון במקור שאליו מפנה הרב מלמד (ספר 'נחלת צבי' ח"ג עמ' קס"ב) מלמד לכאורה על מסקנה שונה. הציטוט שעליו מסתמך הרב מלמד הוא מתוך חליפת מכתבים אישית. במכתב הפרטי סבי מתאר לחברו הרב פלדר זצ"ל מציאות הנוגדת את ההלכה המקובלת: "מגיירים נשים שבוודאות אנו יודעים שאינן מתכוונות לשמור על טהרת המשפחה". סבא מתאמץ לחפש אם יש לימוד זכות הלכתי על כך.
וכך כותב סבא הרב ישראל בארי במכתב הפרטי ששלח לידידו הרב פלדר זצ"ל: "אגב אציע לו ספק שעלה במוחי... ולולא דמיסתפינא הייתי אומר חידוש גדול בעניין זה... יודע אני שדבר זה הוא מחודש מאוד וצריך ביסוס רב. מכל מקום לא נמנעתי לכתוב, ואי"ה כשאשנה פרק זה אחפש מקורות לזה. ומעתה אסיים בברכה וכבוד כיאות לכבודו. ואם יש בידו מה להעיר על הנ"ל אשמח מאוד להשתמע על כך. מוקירו ומכבדו כערכו, הרב ישראל הלוי בארי”.
עולה בבירור שהרב בארי זצ"ל כלל לא חשב לפרסם ולא עלה על דעתו להורות כך הלכה למעשה (ואכן כאמור לעיל, לא מופיעה סברא שכזו באף אחד מספריו ומאמריו). סבא זצ"ל העלה במכתב אישי לחבר רעיון ראשוני, ומדגיש שאין לו מקורות לביסוס סברא זו. הוא רק מבקש לשמוע מה דעת חברו על כך.
מי שפרסם בדפוס את המכתב האישי היה הרב פלדר, וזאת רק מתוך מטרה לחלוק על סברה זו. וכך הוא כותב לו (עמוד קסה): "בדבר החידוש הגדול בעניין קבלת המצוות, שגם כ"ג שליט"א מסופק ביה, קשה לקבל סברא כזאת בעניין כל כך חשוב בלי שום ראיות והוכחות מדברי גדולי ומאורי התורה... ועיין נא בשו"ת... שדן בכעין הצעתו ודחה האי סברא בשתי ידיים". עולה אם כן שהצגת הדברים כפי שהוצגו במאמר לעניין דעת הרב בארי עצמו אינה מהווה שיקוף נכון של עמדתו.
בדומה לכך, גם הרב משה שמואל גלזנר שאותו ציטט הרב מלמד מהווה מקור הפוך. שהרי כך כתב בעניין זה הרב גלזנר בשו"ת דור רביעי סימן צ"א, לאחר שדן ארוכות בסברא שמצטט משמו הרב מלמד: "הדבר צריך עיון וגם בזה היה צריך איזה הסכמה כללית בין גדולי המדינה שיחיו. ולפי דעתי נכון יהיה להגביל איזה זמן ומקום אשר יבואו יחד איזה רבנים מפורסמים בעלי הוראה לישא וליתן מפה לאוזן בכל העניינים האלו, ולכן קיצרתי גם כן לדבר עוד בספקות הנופלות בזה”.
מיהו מסורתי
הרב מלמד אינו מציין שדעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל שלאורו אנו הולכים הייתה הפוכה מסברא זו (שו"ת דעת כהן סימן קנ"ו). כפי הנראה בהערות לתשובה, גם הגרי"מ חרל"פ והרב צבי יהודה קוק זצ"ל לא היו מסכימים עם דברי הרב מלמד. על כן אין פלא שגם בקרב גדולי תורה רבים מהציבור הדתי־לאומי יש התנגדות גדולה לדעה זו.
הרב מלמד כותב ש"אפשר לגייר מי שמתכוון לחיות כיהודי מסורתי". ובהמשך: "יש לגייר... כאשר הם מוכנים לקיים מקצת מצוות". נשאלת השאלה מה ההגדרה של המושג "מסורתי" או "מקצת מצוות"? הרי מגוון האפשרויות של "מסורתי" הוא רחב מאוד, וכולל גם כאלו שרחוקים מאוד מאמונה בה׳ ומקיום מצוות. האם כל הבא ומבקש להתגייר הרב מלמד מניח שהוא "מסורתי" ויש לגיירו, או שיש גבול מסוים? ואם יש, מהו הגבול החדש שמציע הרב מלמד, ומה הראיות לכך? אין ספק שיש כאן קושי מובנה.
במאמר מביא הרב מלמד עדויות, בין השאר גם מדברי סבי הרב בארי, לכך שיש שהיו מגיירים גם את מי שאנו מעריכים שלא יקיימו מצוות באופן מלא. אלא שאין צורך להרחיק ולחפש עדויות כאלה. מצב דומה היה ידוע כבר מימי דוד המלך, וכפי שכתב הרמב"ם: "שהמצווה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר... מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה... כדי שיפרושו... לפיכך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה... ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להם. לא דוחים אותם... ולא מקרבים אותם עד שתיראה אחריתם" (הלכות איסורי ביאה יג, יד-טו). הרי לפנינו שכך היה המצב גם אז על ידי כאלו שהרמב"ם מכנה "הדיוטות". אך בית הדין הגדול לא הסכים לגייר בדרך זו. ואף מי שהתגייר על ידי ההדיוטות, אין דוחים אבל גם אין מקרבים עד שתיראה אחריתו.
אי אפשר שלא להתייחס גם לעניין המרכזי העומד כעת על הפרק, והוא רפורמת הגיור של השר כהנא. שהרי לפי אותה רפורמה, פסק שהיה עד כה ניתן אולי למקרי מיעוט ספציפיים קיצוניים ומוגדרים מיועד כעת ח"ו להיות המוני לגיור סיטונאי של חצי מיליון גויים. צורת גיור שמכונה על ידי הרמב"ם כמעשה הדיוטות מיועדת חלילה להיות דרך המלך הרשמית של המדינה היהודית.
גם הרב מלמד מודה שעמדה זו מסתמכת על דעת מיעוט. ועל כן ברור ומובן שרוב מניין ורוב בניין של שלומי אמוני ישראל שוללים פסיקה זו. במצב נורמלי דעת מיעוט זאת הייתה בטלה בשישים ואולי מיושמת במקרי קיצון בודדים. אלא שהיום מבקש השר כהנא שהמיעוט ירמוס את הרוב, ולכפות על כלל עם ישראל ועל הרבנות הראשית דעת מיעוט זו. זאת בעזרת קולותיהם ה"דמוקרטיים" של ערבים שונאי ישראל ושל מי שעקירת הדת היא מטרתם. האם כך היא דרכה של תורה?
***