חלוקת מזון לנזקקים
חלוקת מזון לנזקקים צילום: יעקב כהן

האמת, לא נעים לדבר על ביטול סעיף הנכד בחוק השבות בשעה שאלפי צאצאי יהודים, אולי אף רבבות, שהצליחו לנוס על נפשם מאוקראינה הבוערת מתדפקים על שערי מדינת הלאום של סבא שלהם ומבקשים מקלט מפני המלחמה בארצם. אבל מדיניות הגירה לא מנהלים משיקולים של "לא נעים". תשאלו את איילת שקד. אז נדבר. לפחות נדבר.

זר לו היה נקלע לכאן בשבוע האחרון ונחשף למחלוקת בעניין הפליטים שכמעט קרעה את הממשלה, היה מקבל את הרושם שמדינת ישראל אטומה לחלוטין לסבלם של חסרי הישע שנפלטו מאוקראינה, והיא מתעקשת לגרשם בחזרה לארץ מוצאם ולגזור עליהם דין מוות. בתקשורת דיברו על מכסות עלובות והציגו תמונות קשות מנתב"ג, אבל פרט אחד קטן שכחו לציין: ישראל קלטה - ועוד תקלוט - עשרות אלפים מהנמלטים (בואכה מאה אלף), וכן, זה צריך להיספר לה, גם אם העדיפה - חשוכה שכמותה - את עניי עירה, יהודים וצאצאיהם.

וכשתמונה אחת של ילדה בוכה או זקן שוכב על מזרן ניצבת מול ערכים ערטילאיים – גם אם נעלים ומוסכמים ועומדים ממש עכשיו למבחן – זה לא כוחות. לתומכי פתיחת השערים אומנם יש כמה טיעונים כבדי משקל בעד חריגה ממדיניות הקליטה הרגילה, ובשיח בריא וישר היה מתבקש להתייחס אליהם ברצינות ובוודאי שלא לבטלם בזלזול, אבל מובילי הקו הזה בחרו כשיטת פעולה את המניפולציה הרגשית שאינה נותנת מקום למורכבות. התוצאה לא אכזבה מבחינתם: הפופוליזם וההומניות השטחית הביסו בנוק־אאוט כל שיקול אחר, ועל הדרך גם השפילו את שרת הפנים שנאלצה להתקפל.

וכך, בזמן שרבים בשמאל עודדו כניסה חופשית של פליטים לישראל בלי להתבלבל ובלי להציע מענה של ממש לסכנה הדמוגרפית - בימין איש לא העז להעלות על דל שפתיו, אפילו לא ברמז, את הצורך בתיקון חוק השבות. ובשעה ששר בכיר קפץ וקרא לגיור המוני של צאצאי היהודים שבהם "כמו בבבל", לא היה מנגד מי שיקום ויציע את ביטול סעיף הנכד, לכל הפחות כצעד משלים. גם לא חברי הכנסת החרדים שתקפו והזהירו מ"הענקת חותמת יהודי אוטומטית לכל פליט בדואר" במטרה "לשנות את צביונה של המדינה".

כ־70 אחוזים מעולי אוקראינה בשנים האחרונות אינם יהודים על פי ההלכה. ואם זה המצב בקרב אלה שבאו ארצה מרצונם החופשי, הדעת נותנת שבין הפליטים המתדפקים כעת על שערי מדינת ישראל בלית ברירה, ושבימים כתיקונם לא חיפשו קשר אליה, שיעור הלא־יהודים גבוה עוד יותר (הגם שמדובר, כמובן, בזכאי חוק השבות). במשך עשרות שנים מתנהלת המחלוקת סביב הסעיף השנוי במחלוקת שמכוחו הם מגיעים לכאן בגישת הכול או לא כלום, מה שהפך את הנושא לרגיש ונפיץ במיוחד באופן שלא אפשר את קידומו גם בתקופת שלטונו הארוכה של הימין. כעת נוצרה הזדמנות פז לבחון זאת בצורה מאוזנת, שקולה ואחראית – אבל גם היא נגוזה מיד, הלכה כלעומת שבאה. כי אם הנחת המוצא לדיון היא שכמעט מאה אלף זכאי חוק השבות שמתקבלים בחיבוק לא נספרים על ידי קובעי הטון ונותרים מחוץ למשוואה, אזי הדיון בשאלת יהדותם על פי ההלכה אינו רלוונטי, ובוודאי שאין זה הזמן והמקום המתאימים לכך.

הנה - אולי בדיעבד - הצעה לדוגמה, ברוח התקופה: חוק השבות ישונה כך שנכדי יהודים לא ייכללו עוד אוטומטית כזכאים לאזרחות ישראלית אלא רק בעתות מלחמה, כפליטים או כאשר הוכחו כנרדפים על רקע מוצאם היהודי. לא צריך להיות שמחה רוטמן כדי לחתום עליה כאן ועכשיו. גם באגף המרכזי־שמאלי בקואליציה אפשר היה למצוא לכך תומכים. אבל עוד חלון הזדמנויות הולך ונסגר, הולך ומוחמץ.

חודש בדיוק חלף מאז הופרח לחלל האוויר בראש מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה הספין בדבר האפשרות לביטול סעיף הנכד, ואפילו מחוללי הסחריר ההוא לא חלמו שבתוך זמן קצר כל כך הנושא יהפוך לכל כך אקטואלי ומציאותי. אבל ולדימיר פוטין הרים להנחתה – ושוב כלום לא קרה. ככה זה כשנושא חיוני הופך למשהו שלא נעים לדבר עליו.

האביונים החדשים

במבט ראשוני ושטחי פורים הוא יום חגם של ארגוני הסיוע לנזקקים, ובחברה החרדית בפרט. כל יהודי מחויב לתרום, בלי חוכמות, ויש אפילו סכום מינימום שאסור לרדת ממנו. על פניו זהו חלומה של כל עמותה. ועוד לא הזכרנו את מנהג זכר למחצית השקל, שגם הוא מקור הכנסה נאה. לכאורה, הקופה עוד רגע מתפקעת. אבל אנשי החסד במגזר, שמתנות לאביונים הן העבודה שלהם גם בתמוז ובטבת, ממש לא רגועים. אם בשנה שעברה הם עזרו לנתמכים לשרוד את המשבר הכלכלי שנלווה להתפרצות הקורונה, השנה אלה גזירות ליברמן שמכות בכל כיס, ומן הסתם עוד יורגשו ביתר שאת עם עצירת סבסוד מעונות היום לאברכים בשנת הלימודים הבאה. רגע לפני פורים הצטרפו למעגל גם אביוני אוקראינה היהודים, שנותרו בארצם חסרי כול או נפלטו לישראל. צורכי עמך מרובים.

את ארגון 'בית לחם יהודה' הקים יעקב נוראני בשנת 2013 לזכר אחיו שנפטר ממחלה. בתחילה הוא סיפק מדי יום לחם וחלב בלבד למשפחות ויחידים במצוקה. אך מאז הלך והרחיב את פעילותו עד שהתעצם ממש, וכיום הוא אחראי לחלוקה של יותר מ־2,000 טון מזון מדי חודש, שמגיע לכ־14 אלף משקי בית. הוא נאסף על ידי משאיות הארגון אל מרכז לוגיסטי ענקי בפתח תקווה, ומשם מועבר לעשרות נקודות חלוקה המוצנעות בשכונות ופועלות לפחות פעמיים בשבוע. גם בפורים הזה יקבלו ממנו המשפחות הנזקקות את כל צורכי הסעודה, ותוך כדי עשייה הפנים כבר נשואות אל חג הפסח.

"בעקבות המשבר הכלכלי, הגזירות החדשות וכל הטוב הזה שנפל עלינו, מספר הנתמכים זינק באופן משמעותי ומאות משפחות נוספות הפכו לאביונים חדשים", מספר המנכ"ל נוראני. "בגלל הגידול במספר הנתמכים - גם מספר המתנדבים והמתנדבות מוכפל, כדי לעמוד ביעד ולספק להם את המתנות בו ביום". לדבריו, אם בעבר קיבל פניות ממשפחות מצוקה קלאסיות, כיום הוא נתקל בעוד ועוד פושטי יד שעד לא מזמן היו בצד הנותן ואף מתורמיו הקבועים, ובהם בעלי עסקים עצמאיים שהשתכרו בכבוד וכעת לא מצליחים לגמור את החודש.

בימים האחרונים התגייס נוראני לסייע גם לפליטי המלחמה באירופה, ומשאיות עמוסות ציוד מטעם 'בית לחם יהודה', בדגש על מוצרי היגיינה, צעצועים וחטיפים לילדים, הגיעו עד אוקראינה עצמה ומולדובה השכנה. בארגון מבינים כי ככל שתעמיק הפלישה הרוסית, שסיומה אינו נראה באופק, כך יידרשו לו עוד משאבים לטובת אביונים מסוג שלא הכיר ובתחום שלא היה בתוכנית העבודה שלו.

אבל יש סיבות טובות להתעודד. "היה אדם שהחזיק עסק מצליח של אלומיניום ותרם לי כל חודש סכום מאוד מכובד", מספר נוראני. "אחרי שהתפרצה הקורונה הוא נקלע למשבר ופשט רגל, ובמשך שנה שלמה נאלץ להיתמך על ידנו וכל שבוע לקח סל מזון מהארגון. לפני ארבעה חודשים הוא פתח עסק חדש, ושוב התחיל לראות ברכה בעמלו. השבוע נסגר מעגל כשהוא חידש את התרומה, ואף הגדיל אותה ב־50 אחוזים. כשראינו את הצ'ק הראשון התרגשנו מאוד יחד איתו. על המעטפה הוא כתב: 'החיים הם גלגל. פעם אתה למעלה ופעם למטה. כעת הוא הסתובב שוב, וכמו שלא שכחתם אותי - כך אני לא שוכח אתכם ואת הנזקקים שלכם".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com

***