אנחנו מתקדמים שפופים, שומרים על דממת אלחוט.
רעש הרוח המייללת והגשם היורד נשמעים למרחק ובחסות הערפל אלעד והלוחמים הראשונים מדלגים אחד אחרי השני אל תוך שורת בתים טוריים שתשמש לנו כמחסה מהעבר השני של הכביש.
אני כורע ברך סמוך לכביש ומתזמן את ריצת הלוחמים אל הצד השני. למשך מספר שניות של דממה מבורכת, אני מאמין כי הנה התחזיות יתבדו ואנו ניכנס אל העיר ללא עיכובים מיותרים. אבל שאיפות לחוד ותחזיות לחוד.
השקט מופר באחת, התרחיש הגרוע מכול יוצא אל הפועל ואש תופת נפתחת ביריות עלינו מן הבתים ששולטים על הכביש. מכות האש מפתיעות ותופסות אותנו לא ערוכים להשיב ירי כראוי. אל האש הכבדה מצטרפים מטעני חבלה שנזרקים לעברנו ומתפוצצים בזה אחר זה ברעש גדול. גם טיל RPG נורה לעברנו ומתפוצץ בסמוך אלינו.
קבסה ודוידוביץ' שבדיוק חוצים את הכביש, ממש רוקדים בין צרורות הכדורים השורקים בין רגליהם. עידן שכבר נמצא בצד השני של הכביש מוצא גל אבנים קטן להסתתר מאחוריו אך זה מתנפץ מעוצמת האש הרצופה הניתכת עליו, והוא רץ באמוק לכיוון חצר של בית שנמצא בהמשך של הכביש. בין הרגליים שלו שורקים הכדורים בקצב מסחרר.
אני דוחף בחוזקה את שחר שנמצא לידי אל תוך הוואדי, וקופץ אחריו למטה. לוגסי מזהה ראשון בעומק הערפל חלון של בית שמשמש כמקור ירי לעברנו, ואנחנו נערכים מתוך הוואדי להשיב ירי תגובה. אני צועק לחברים סביבי לתת מכת אש ובזמן הזה שארית כוח הלוחמים תזחל במעלה הוואדי כדי לחצות את הכביש ולהגיע מהר ככל שניתן אל הלוחמים האחרים, שזקוקים לתגבורת ונמצאים כבר מעבר לכביש. אבל כלל ידוע הוא, שאקדח שקופא מקור במערכה הראשונה לא יורה גם במערכה האמצעית.
תוצאות ההליכה הקשה ומכות הקור נותנות בנו את אותותיהן. כמעט אף אחד מכוח הלוחמים שלנו לא מצליח לבצע פעולות פשוטות כמו לפתוח את נצרת הנשק ולהשיב אש. אצבעות הידיים שלנו קפואות ולא מתפקדות מההיפותרמיה.
כחיות פצועות, אנו נאבקים במגבלה הגופנית הלא צפויה, ומנסים בכל דרך לפתוח את הנצרות של כלי הנשק ולהשיב אש. אלו שכבר חזרו לתפקד באופן יחסי משיבים ירי כבד אל עבר הבניין.
אני אישית לא מצליח להזיז את האצבעות הקפואות שלי, ובעזרת סלע קטן אני דופק על נצרת הנשק עד שזאת נפתחת בקושי. אני מניח את הקת של הנשק מתחת לבית השחי ומכוון את הקנה לכיוון הבניין ממנו יורים עלינו. אז אני מעביר את אצבע שמאל ברווח של בית ההדק, אוחז באצבע עם יד ימין ומושך את האצבע לכיווני, כדי שההדק ייסחט לאחור והנשק יתחיל לפעול. רחוק מלהיות אידיאלי, אבל בתנאים הלא אפשריים אליהם נקלענו, עדיף להשיב אש שתרתק את המחבלים למקומם מאשר לחטוף ירי ולהישאר ללא תגובה כמו ברווז במטווח.
בצד השני של הכביש לוחמי החוד חווים את אותם הקשיים בדיוק. הם נמצאים תחת חילופי אש כבדים כשרק חלקם מצליחים לתפקד כראוי. מחבלים חמושים רצים מולם באחת הסמטאות, ויפרח, שמכוון אליהם את הנשק שלו, לא מצליח לשחרר ירייה בגלל שהאצבעות שלו לא חזרו עדיין לתפקד ממכת הקור. המחבלים יורים לכיוונו צרור תוך כדי ריצה ונעלמים כדי לחכות לנו בהמשך הדרך.
אני לא יודע כמה זמן בדיוק לוקח לנו לחזור לעצמנו אך לוחם אחר לוחם אנחנו ניעורים מתרדמת החורף ומשיבים מכות של אש מדויקות יותר ויותר אל עבר מקורות הירי. מכות האש האלה מובילות לשקט מתוח בשלב זה של ההיתקלות.
השקט שכפינו מאפשר לנו לטפס החוצה מהוואדי ולחצות במהירות את הכביש. אנחנו רצים במהירות ונכנסים לבית הראשון שמזדמן לנו כדי להתארגן לקראת המשך התנועה ולוודא שאף אחד מהלוחמים לא נעלם לנו. בחוץ צרורות הירי ממשיכים והיריות כעת מכוונות אל עבר הבית אליו נכנסנו. אנחנו מקיימים תדריך מפקדים חפוז ומקבלים החלטה לנוע כמה שיותר מהר לכיוון המוקטעה. לוח הזמנים של המבצע מחייב אותנו להמשיך מייד הלאה, כדי להספיק להגיע אל המוקטעה בזמן המתוכנן. אנחנו מתחילים בדילוגים מהירים ברחובות רמאללה. צוות פלוגת העורב מוביל כרגע את הניווט, עם הוראה ברורה לא להתעכב בגין ירי סתמי שמבוצע לעברנו אלא להגיב רק להיתקלות ממשית פנים אל פנים. תוך כדי הריצה ברחוב, מכונית שועטת בפראות לכיוון צוות העורב ולא עוצרת למרות כל הסימונים והצעקות של לוחמי החוד מבעד לטיפות הגשם השוטפות. הם חוששים כי זאת מכונית תופת או נהג שמתכוון לדרוס אותם ויורים מכת אש לכיוון יושבי הרכב במושב הקדמי.
הרכב נעצר בחריקת בלמים ואחרי מספר שניות איש צעיר יוצא ממנו כשהוא ממרר בבכי ומחזיק בשתי ידיו תינוק מייבב שכולו מרוח בדם. אימו של התינוק יושבת בכיסא שליד הנהג וראשה שמוט לכיוון שמשת הרכב. בראשה העטוף במטפחת נפער חור של פצע ירי. התינוק היה על ברכיה בזמן הירי ולא נפגע - הדם שעליו הוא הדם של אימו. אנחנו חולפים על פניהם בריצה מהירה ואני מאט את קצב ריצתי, אולי מתוך צורך לא ברור לנחם אותו, אבל צרורות חזקים נורים לעברנו ואנחנו נאלצים לתפוס מחסה. גם האיש האומלל, שנקלע באופן טראגי לאירוע לא שלו, תופס מחסה לצידנו עם התינוק הבוכה שעל ידיו.
הצרורות מחוררים קיר בנוי שנמצא מטרים אחדים מאיתנו ואנחנו משיבים אש אל מקור הירי המשוער וממשיכים תחת הירי להתקדם בריצה ברחובות העיר.
החמושים ברמאללה מאותתים לנו על הקרבות הצפויים לנו בהמשך ואנחנו מצידנו ממשיכים במלחמה מקבילה נגד השעון, שכרגע נוטה לרעתנו, במטרה להגיע אל המוקטעה מוקדם ככל האפשר. אנחנו ממשיכים להתקדם בקצב מהיר ונכנסים לקרב יריות נוסף, עז, בכניסה לחצר גדולה, שגם היא שטח השמדה לרעתנו ונשלטת על ידי בניינים רבי קומות. שרוליק הסמ"פ מבקש ברשת הקשר טנק שייתן לנו מיסוך עשן ויעזור לנו לחצות את השטחים הנחותים שנותרו לנו עד המוקטעה.
נוכחות הטנק הפחיתה את עוצמת הירי כלפינו, והופכת ממוקדת כלפיו. פלדת הטנק שורקת מירי הכדורים עליו ואנו מנצלים את חסותו ואת מיסוך העשן כדי לרוץ בין רחובות וחצרות, היישר אל מתחם המוקטעה ורבי הקומות המפוארים הבנויים מסביב לה.
בשעת בוקר מוקדמת אנחנו מגיעים אל המתחם ומשתלטים, בריצה מהירה, על בניין רב קומות שמשמש בין היתר כאכסנייה לערוצי התקשורת הערביים וביניהם תחנת הרדיו אל-ג'זירה.
אנחנו פורצים אל הקומה הגבוהה, מול עיניהם הנדהמות של השדרנים, בזמן שהם בעיצומו של שידור חי ברדיו. אנחנו מוציאים אותם מהדירה אל כוחות שנמצאים למטה וסורקים את הקומה העמוסה במכשירי הטכנולוגיה לצד ארונות עמוסים בעשרות קופסאות עם כסף מזומן. כמובן שאנו לא נוגעים בשום דבר. מהר מאוד אנחנו מקימים עמדות צלפים לכיוון בניין הממשלה הפלסטינאי שבו שוהה כרגע יו"ר הרשות הפלסטינאית יאסר ערפאת, מכינים רשימת שמירה לשעות הקרובות וממלאים בחזרה את התחמושת החסרה במחסניות.
מותשים ורועדים מקור אנחנו נכנסים לחדר אקוסטי שהמזגן בו פועל על חום גבוה. תשושים אנחנו מתפשטים בזריזות, נשארים לבושים רק עם התחתונים לגופנו וקורסים אחד אחרי השני על הרצפה מכוסת השטיח באפיסת כוחות.
בשלב זה, לא אכפת לנו שזאת רמאללה. לא אכפת לנו שאנו בלב המוקטעה. לא אכפת לנו הרעב והצמא וגם לא אכפת לנו משום כוננות מבצעית.
אנו קפואים ורועדים מקור, אנחנו מורעבים, מסריחים עד מוות ממי הביוב ששטפו אותנו, ובעיקר, תשושים נפשית ופיסית מההליכה הקשה ומהלחימה העזה אליה נקלענו.
הדבר היחיד שאנו נזקקים לו בשלב זה הוא לטעון מצברים לקראת המשך הלחימה הצפויה לנו בקרוב מאוד.
עירומים אנחנו נופלים שדודים על הרצפה ונרדמים בתוך שניות ספורות.
הספר "יש מלחמות בלי שם" נכתב כיומן בזמן אמת בשנים 2003-2000 והוא תיעוד נדיר של הלחימה בזמן מבצע "חומת מגן" ובאינתיפאדה השנייה בכלל.
את הספר כתב נתנאל איזק, אז לוחם בפלחה"ן גולני וכיום מנהל המשרד הממשלתי ירושלים ומורשת.