יגאל גרוס
יגאל גרוס צילום: באדיבות המצולם

בניגוד לחודש אב בו יש עניין למעט בשמחה בגלל חורבן הבית שאירע בו, בחודש אדר יש מצווה לשמוח ביותר וכפי שכותבת הגמרא במסכת תענית (כט ע''א).

בפשטות, הטעם שיש להרבות בשמחה דווקא בחודש זה הוא, שבחודש זה נעשו ניסים. אך עדיין יש בכך קושי, שהרי גם בחודשים נוספים התרחשו ניסים, אם כן מדוע דווקא חודש אדר מוגדר כחודש שמח?

א. רש''י (ד''ה משנכנס) עמד על קושיה זו וביאר, שאדר נחשב חודש שמח, כיוון שאירעו בחודש זה ניסים 'פורים ופסח'. מסביר השאלתיעבץ (ב, פח) שכוונתו לומר שבחודש אדר התחילה שרשרת של ניסים (גם אם לא באופן רציף מבחינה היסטורית) שהמשיכה לחודש ניסן, ולכן יש להרבות בו שמחה יותר מבשאר החודשים.

ב. כיוון שונה מופיע בשפתאמת בחידושיו (שם). לדבריו הסיבה שיש להרבות בשמחה בחודש אדר היא, שבאדר עם ישראל היה תורם את תרומת מחצית השקל באמצעותה היו קונים קורבנות לשנה החדשה שהחלה בניסן (וכפי שראינו בפרשת ויקהל שנה ד'). כאשר עם ישראל התנדב הייתה שמחה גדולה, ולכן דווקא משנכנס אדר מרבים בשמחה ואין קשר לניסים שאירעו, ובלשונו:

ונראה משום שבאדר היה קיום הקורבנות והמקדש, דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה ונדבו בני ישראל בשמחה שקלי הקודש, וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בני ישראל למקדש הייתה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה.''

בעקבות חג הפורים נעסוק בהלכותיו, ובשאלות: האם יש מצווה להשתכר בפורים, ואם כן, כמה יש לשתות כדי לצאת ידי חובה.

רצח בסעודת פורים

הגמרא במסכת מגילה (ז ע''ב) מביאה את דבריו של רבא הפוסק, 'שמחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', כלומר שצריך לשתות בפורים, עד שהשותה לא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. מיד לאחר דברי רבא, הגמרא מביאה סיפור על רבי זירא ורבה שחגגו ביחד את סעודת פורים - סעודה שנגמרה ברצח של רבי זירא על ידי רבה.

כפי שממשיכה הגמרא ומספרת, לאחר מכן החזיר רבה בתפילתו את רבי זירא לחיים. בפורים הבא, שוב הזמין רבה את רבי זירא לסעודה, אבל הפעם הוא סירב, מכיוון שלא כל שעה ושעה מתרחש נס, ואם רבה ישחט אותו עוד פעם, לא בטוח שהפעם יצליח להחזיר אותו לחיים, ובלשון הגמרא:

''אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום (= השתכר רבה), קם ושחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה (= כאשר הוא התפקח מהיין, ביקש עליו רחמים והוא חזר לחיים). לשנה הבאה אמר ליה (= רבה לרבי זירא): ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (= בוא אליי ונעשה את סעודת פורים ביחד)! אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (= לא כל שעה ושעה מתרחש נס).''

ביאור המאורע

האם רבה באמת רצח את רבי זירא לאחר ששתה? מצינו באחרונים כמה פרשנויות:

א. מפשט דברי הגמרא משמע, שהוא אכן רצח אותו וכך עולה מדברי החתםסופר (או''ח א, קפה). החתם סופר הסביר, שלמרות שבדרך כלל צדיקים לא שוחטים אחד את השני, אצל רבה בעקבות השתייה היה זה אפשרי, מכיוון שרבה נולד במזל מאדים, וכפי שאומרת הגמרא במסכת שבת (קנו ע''א) - אנשים הנולדים במזל מאדים מועדים לשפוך דמים (לכן עדיף שיהיו שוחטים או מוהלים).

ב. המהרש''א (שם) סירב לקבל את פרשנות החתם סופר: הוא טען, שלא ייתכן לפרש שרבה באמת רצח את רבי זירא, וכי הוא שופך דמים?! וגם אם הגמרא אומרת שמי שנולד במזל מאדים מועד לשפוך דמים, אין הכוונה שהוא מוכרח לעשות כך, אלא שיש לו נטייה לשפיכות דם, נטייה עליה אפשר להתגבר (כפי שכתב הרמב''ם בשמונה פרקים).

בעקבות קושייתו, המהרש''א טען (ובניגוד לפשט דברי הגמרא) שרבי זירא לא ממש מת ורבה החזיר אותו לחיים, אלא שהוא רק חלה מאוד בעקבות כך שרבה גרם לו לשתות כל כך הרבה יין, עד שכמעט ניזוק ומת מרוב שתיה, ורבה התפלל עליו שיתרפא. בדומה לכך כתב המאירי, שרבה רק מעך את רבי זירא ולא ממש הרג אותו, ובלשון המהרש''א

''קם רבה שחטיה לרבי זירא: דבר תמוה הוא לפרשו כפשוטו, ונראה דרוצה לומר כעין שחטיה, דכפאו לשתות יותר מדאי עד שחלה ונטה למות, ולכך נקטיה בלשון שחיטה דשתיית היין נקרא על שם הגרון מקום שחיטה, וקאמרי (= ואמרו) דהתפלל עליו שלא ימות מחולי זה, עד שנתרפא וחי.''

ג. הרבימליובאוויטש (שיחות פורים תשמ''ד) הלך לכיוון שונה על דרך הסוד. לשיטתו 'יין' הכוונה לסודות התורה, ורבה גילה לרבי זירא דברים נעלים כל כך, שגרמו לנשמתו להתנתק מהגוף. כאשר רבי זירא נטה למות, זה לא היה בגלל שתיית יין גשמי, אלא מרוב שתייה רוחנית, בגלל גילוי רב מדי של 'יין התורה', הגיע רבי זירא 'לכלות הנפש' - דרגה בה מתנתקת הנשמה מהגוף.

כאשר רבה הזמין אותו שוב בשנה הבאה לחגוג את מסיבת פורים ביחד, כוונתו הייתה לפעול בו שוב את אותו העילוי הרוחני עד 'כלות הנפש'. על כך השיב לו רבי זירא, "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". רבי זירא אמנם רצה להתעלות לדרגה של 'כלות הנפש', אבל מכיוון שתכלית כוונת בריאת האדם היא לעבוד את ה' כנשמה בגוף, חשש רבי זירא שאחרי שהוא יגיע 'לכלות הנפש', הנשמה שלו לא תרצה לרדת חזרה ולהתלבש בגוף, ואולי בפעם הזאת רבה לא יצליח לחולל נס ולהחזיר אותה חזרה.

מחלוקת הראשונים

אם כן כפי שראינו, לאחר שהגמרא מביאה את המימרא של רבא שצריך לשתות עד דלא ידע, היא מביאה את הסיפור על רבה ששחט את רבי זירא. מה היחס בין דברי רבא שפוסק שצריך אדם להשתכר עד דלא ידע, לבין סיפור הרצח ממנו עולה שלפי הפשט השכרות מביאה לדברים רעים? נאמרו מספר שיטות בראשונים שנגעו בצד ההלכתי של המאורע:

א. רבינואפרים (ר''ן ג ע''ב ד''ה מחייב) והמאירי (ד''ה חייב) פירשו, שהגמרא מביאה את סיפור הרצח לאחר המימרא של רבא, כדי להורות שאין הלכה כמותו, כי השתייה והשכרות עלולים להביא לדברים שליליים. משום כך לשיטתם לא רק שאין חובה להשתכר בפורים, אלא אפילו יש בכך מעין איסור, ובלשון המאירי:

''חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה, ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה שנגיע מתוכה לאהבת השם. ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבה שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים.''

ב. שיטה ממוצעת מובאת באבודרהם, בשם ספרהמנהגות (הל' פורים). הם הסכימו שהסיפור בא לשלול את דעת רבא עד דלא ידע, אבל לא באופן גורף כמו שסבר המאירי. הם טענו שהסיפור בא ללמד שצריך לשתות בפורים, אבל לא לשתות יותר מדיי וכפי שעשה רבה, אלא שתייה ממוצעת[1]. מה הכוונה שתייה ממוצעת? הראשונים הביאו מספר דוגמאות לשתיה כזאת:

דוגמא ראשונה: בעבר היו נוהגים לשיר פיוט, שחלק מהשורות היו מסתיימות 'בברוך מרדכי' וחלקן 'בארור המן'. לשיטתם צריך לשתות ברמה שגורמת לכך, שלעיתים האדם יתבלבל בין השורות, ובמקום לסיים את השורה בארור המן, יסיים בברוך מרדכי. כדי להגיע למצב כזה, צריך לשתות (שלא כדעת רבינו אפרים), אך לא בכמות כזו שלגמרי יאבד את הדעת.

דוגמא שנייה: דוגמא נוספת לשכרות במצב בינוני מביא רבינוירוחם. גם הגימטריה של 'ארור המן' וגם הגימטריה של 'ברוך מרדכי', שוות חמש מאות ושניים. אם אדם מגיע לרמה כזאת שהוא לא יכול לחשב את אותה הגימטריה, פוסק רבינו ירוחם שסימן שהוא שתה מספיק, ויצא ידי חובת שתיית יין בפורים, וכך כתב הרמ''א (תרצה, ב).

ג. דעה שלישית מופיעה בדברי הרי''ף (ג ע''ב) והרא''ש (א, ח) שפסקו כדעת רבא, שצריך להשתכר עד דלא ידע, והשמיטו את הסיפור על רבה ורבי זירא, וכך פסק גם השולחןערוך (שם), אך בפשטות גם הם מודים, שאדם שמשתכר ולא יכול לשלוט על עצמו, ידבר לשון הרע, יפגע באנשים וכדומה, אסור לו להשתכר, ומכל מקום כאשר אין זה המצב - יש לשתות עד דלא ידע.

ביאור דברי הרי''ף

מדוע בחר הרי''ף לפסוק כרבא, למרות שמשמע מסיפור הרצח שהגמרא לא פסקה כמותו? אפשר להביא מספר הסברים:

אפשרות ראשונה: אפשר שהסיבה לכך היא, שבאופן כללי מדור מסוים באמוראים, פוסקים תמיד כדברי האמורא המאוחר יותר בסדר הדורות. רבה שרצח בסיפור את רבי זירא חי בדור השלישי, רבא לעומת זאת חי בדור הרביעי לאמוראי בבל - משום כך הלכה כמותו. לפי פירוש זה הסיפור אכן סותר את דברי רבא, אבל למרות זאת הלכה כמותו.

אפשרות שנייה: כיוון שונה מובא בפריחדש (תרצה, ב) שביאר, שאדרבה, מהסיפור משמע שהלכה כרבא. כיצד? ראשית, הרי רבה הזמין את רבי זירא לשתות שוב, משמע שלא ראה פגם במה שהיה. כמו כן, למרות שרבי זירא סירב לשתות שוב עם רבה, לא נימק את הסירוב במילים 'אתה רואה שאסור לשתות הרבה בפורים', אלא ענה לו שלא כל שעה ושעה מתרחש נס, משמע שגם הוא סבר שמעיקר הדין יש לשתות עד לא ידע, אלא שסירב לשתות שוב דווקא עם רבה בגלל ניסיון העבר.

אפשרות שלישית: אפשרות נוספת ליישב את פסק הרי''ף מובאת בחתםסופר (שם), על פי שיטתו שראינו לעיל. הוא טען, שרק אנשים כמו רבה שמזלם מזל מאדים (מזל הגורם לאנשים הנולדים בו להיות מועדים לשפוך דמים) אסורים בשתייה בפורים, כי יש סכנה שיפגעו באנשים כפי שאכן קרה. אבל רוב העולם שלא נולד במזל מאדים, יכול לשתות בפורים ללא כל חשש.

מה צריך לשתות

לאחר שראינו את השיטות השונות בשאלה כמה יש לשתות, יש לברר האם לסוברים שיש חובה לשתות צריך לשתות דווקא יין או שאפשר לשתות גם שאר משקאות המשכרים. למעשה אין על כך תשובה חד משמעית, אך האחרונים כתבו שיתכן שמחלוקת זו תלויה בשאלה מדוע צריך לשתות יין בפורים, בעוד שבתנ''ך ממספר מקומות נראה ששתיית היין נחשב כדבר מגונה:

א. האבודרהם (פורים, ד''ה ואמר) פירש, שחז''ל תיקנו לשתות יין בפורים זכר לכך שהנס סבב סביב יין: בזכות היין שאחשוורוש שתה במשתה, הוא ציווה להביא את ושתי והרג אותה. כך התמנתה אסתר למלכה, וכן בזכות המשתה שעשתה לאחשוורוש והמן, הצליחה להפיל את המן. לפי פירוש זה ייתכן שצריך לשתות דווקא יין, כי דווקא בו יש זכר לנס המגילה, ובלשון האבודרהם:

''ואם תאמר האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשוורוש היו על ידי משתה, כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין ובאה אסתר תחתיה, וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה.''

ב. המהר''ל (אור חדש ג, ז ד''ה הפיל) הביא טעם אחר. כידוע, שם ה' לא נזכר במגילה, המפרשים הסבירו שהמטרה היא להראות שהקב''ה מנהל את העולם בצורה טבעית, וגם אם אין ניסים גלויים שחותמו של הקב''ה ניכר בהם - עדיין הוא מנהל את העולם מאחורי הקלעים ומציל ומשגיח על עם ישראל.

המהר''ל טען, שמטרת השתייה היא להגיע למצב שבו האדם מאבד את הדעת והשליטה. בזכות איבוד הדעת, אדם מגיע לחוסר אונים והוא נזקק לפנות אל הקב''ה, ולהכיר ביתר קלות שהוא מנהל את העולם. לפי גישה זאת נראה, שאין עניין לשתות דווקא יין, וכל שתייה שתגרום לסחרור, יוצאים בה ידי חובה וכך עולה מדברי השולחןערוך (תרצה) שלא כתב שיש לשתות דווקא יין.

יגאל גרוס הוא אברך בישיבת מרכז הרב

מצאת טעות? tora2338@gmail.com