הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

בעוד שפרשת ויקרא פונה אל בני ישראל ועוסקת בקרבנות מנקודת המבט של האנשים המביאים אותם, כנדבה או כחובה, הרי פרשת צו פונה אל אהרן ואל בניו ועוסקת בקרבנות מנקודת המבט של הכהנים המופקדים על עבודת המשכן ועל הקרבת הקרבנות. פרשת צו חוזרת על הקרבנות העיקריים שנמנו בפרשת ויקרא, אלא שהיא מתארת אותם מנקודת מבט אחרת: היא עוסקת בדרך ההקרבה של הקרבן ובחלקם של הכהנים בו. הכהנים מופקדים על ההקרבה, ובאותם קרבנות שניתנו לאכילה, הם זכאים באכילת חלקים ממנו, לעתים הם בלבד, ולעתים בשיתוף עם הבעלים מביאי הקרבן.

כחלק מן ההתמקדות שלה בתפקיד הכהנים, עוסקת פרשת צו בהרחבה גם בתיאור הקדשתם של הכהנים והכשרתם לעבודה. בחתימתה של הפרשה מתוארים ימי המילואים, שבעת הימים של הקדשתם לעבודה לפני חנוכת המשכן והמזבח בראש חודש ניסן, בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים.

פרשת המילואים מתארת את סדר הקדשת הכהנים, הכולל את הטהרותם במים, הלבשתם בבגדי כהונה, משיחתם בשמן, הקרבת קרבנותיהם והזאת הדם עליהם. בסופה, מופיע ציווי המורה להם להשאר במשכן מבלי לצאת ממנו במשך כל שבעת הימים.

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:

חז"ל (בתחילת מסכת יומא) משוים את שבעת ימי המילואים של הכהנים עם שבעה ימים שהיו מפרישים את הכהן הגדול לפני יום הכפורים כדי שיתכונן לעבודת היום המיוחדת שלו. שבעת הימים הללו הם הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, המכונים "עשרת ימי תשובה", בניכוי שלשת ימי המועד: שני ימי ראש השנה ויום הכפורים. ההקבלה בין שני פרקי הזמן מעידה על הזיקה ביניהם. אלו ימים של הכנות והתעלות נפשית לקראת היום הגדול המיועד לעמידה בפני ה' ויש ציפייה להתגלותו בו. בסיום ימי המילואים מגיע היום השמיני, ראש חודש ניסן, יום השראת השכינה במשכן ביום חנוכתו.בסיום ימי התשובה מגיע יום הכפרה והסליחה, יום הכיפורים בו מופיע ה' באמירת "סלחתי כדברך", ביציאת הכהן הגדול בלא פגע מבית קדשי הקדשים ובהלבנת לשון של זהורית שעל השעיר.

בנוסף להקבלה בין ימי המילואים לימי ההכנה לקראת יום כפור, מקבילים חז"ל בין שבעת ימי המילואים לבין שבעת ימי אבלות (ירושלמי מועד קטן פ"ג), שהם בפני עצמם מקבילים לשבעת ימי המשתה של החתונה. מכך אפשר להסיק שמשך של שבעה ימים אינו מיועד דווקא לתשובה והכנה להתקדשות ועליה בעבודת השם, אלא להשתקעות והעמקה בכל ענין רוחני בעל חשיבות ומשמעות. ימי האבלות מוקדשים לצער על הקרוב שנפטר וימי הנישואין מוקדשים למשתה ושמחה בהקמת הבית החדש.

הקבלה נוספת היא בין יחידות שבעת הימים הללו לבין הרגלים, פסח וסוכות, שגם בהם שבעה ימים המוקדשים לעיסוק בשמחת הרגל ובעניינו של היום. בכל רגל, במוקד האופייני לו: זכרון יציאת מצרים בפסח, וזכרון הישיבה בסוכות, בצל ענני הכבוד ובצלו של הקב"ה –בחג הסוכות.

לעתים, מייד בסוף שבעת הימים חוזרים לשגרה, כמו באבלות, בחתונה ובפסח. לעתים, אחרי שבעת הימים מגיע דווקא יום של שיא: יום הכפורים, היום השמיני למילואים שהיה יום חנוכת המשכן, שמיני עצרת שאחרי סוכות. גם ברית מילה נקבעה ליום השמיני, בתום שבעת ימי ההטהרות וההכנה שאחרי הלידה.

הצד השווה שבכל הדוגמאות האלה ודומותיהן, הוא ההכרה בצורך לפנות זמן ותשומת לב במשך שבוע רצוף, תוך התפנות מעיסוקים אחרים המסיחים את הדעת, כדי להגיע להעמקה מחשבתית, רגשית וחווייתית בעניין מסוים שרוצים וצריכים להתקדם ולהתפתח בו. שבעה ימים היא יחידת זמן הולמת שכן היא מותאמת לשבעת ימי הבריאה והיא מסמלת פרק זמן מעגלי ושלם.

שבעת ימי ההכשרה של הכהנים נקראו "ימי המילואים" ונועדו "למלא את ידם" של הכהנים. רש"י הסביר את השימוש בשרש מ.ל.א, בכךשבימים אלה ממלאים את הכהנים בידע ומיומנות ועושים אותם מלאים ושלמים יותר. העתקת המונח הזה בעברית החדשה לשירות צבאי שאחרי השירות הסדיר נובעת ככל הנראה מן ההבנה שניתוקם של אזרחים משגרת חייהם לתקופת אימונים ושירות דומה לניתוקם של הכהנים במשכן מביתם למטרה דומה: הכשרה ואימון לקראת שירות מיטבי.

הרעיון של המילואים מופיע בהקשרים מגוונים בעולמנו. כך לדוגמה, בחינוך הבלתי-פורמלי נהוגה משכבר היציאה ל"סמינריון" שהוא פרק זמן של התמקדות והתמקצעות הדומה לימי המילואים.

בתרבות העכשוית, מתקיים אירוע דומה לזה המכונה "ריטריט". מבלי להעמיק בסוגים השונים ובמטרות השונות של הפעילויות הללו, מדובר בדרך כלל בקבוצת אנשים היוצאת לפרק זמן של מספר ימים, למקום מבודד ומנותק, ובמהלכם הם מקיימים פעילויות שונות המכוונות לפיתוח אישי וקבוצתי.

יש מי שיאמר שזו דוגמה נוספת להשפעה של התורה על התרבות הכללית, אולי ממש הרחבה של רעיון השבת והשבתון וינסה לחפש היכן ומתי חדר רעיון המילואים מן התורה אל אומות העולם. יש מי שיאמר שזו דוגמה למתאם שקיים בין התורה לבין הטבע האנושי, ויבקש להצביע דווקא על התפתחות מקבילה – ונפרדת, של הרעיון בישראל ובעמים. בין כך ובין כך, השורש המשותף של רעיון המילואים בישראל ובתרבות הכללית נראה ברור למדי.

יש חשיבות גדולה ל"תמידין כסדרם". מורים מסבירים לתלמידיהם שהדרך הנכונה ללמוד, היא לפזר את הלימוד לאורך השנה, בפרקים קצובים, ולא לרכז את כל הלמידה לרגע האחרון לפני המבחן. אולם פרשת המילואים מלמדת שמעבר ל"תמידין כסדרן" צריך גם פרקים של "מוספים כהלכתם", ריכוז מאמץ, השתקעות יתירה תוך פרישה מסדרי החיים הרגילים, על מנת להטמיע בצורה מיטבית, בדעת, בלב ובנפש, ענין מסוים. ענין זה תובע התמסרות והשתקעות מרוכזת כדי להגיע להישגים משמעותיים ולהעמקה יוצאת דופן החורגת מסדר החיים הרגיל, בין אם מדובר בשמחה או בצער, בעבודת הקודש או בלימוד תורה.

חשוב לזכור שהמילואים אינם דרך חיים אלא נועדו לפרק זמן מוגבל. בדוגמאות שראינו בעולם התורה והמצוות המילואים נמשכים שבוע,שבסיומו חוזרים לשגרה, מלאים יותר, שלמים יותר, עשירים יותר. לפעמים המסגרת של המילואים מוצלחת מאד, פורייה מאד, ואפילו מלהיבה, ביחוד כאשר משווים אותה לאפרוריות של ימי השגרה. במסיבת הסיום של התקופה מביעים רצון שהיא תמשך עוד ועוד. אולם אסור להיענות לפיתוי ולהתבלבל. התורה אינה מצפה מאיתנו לפרוש מן העולם ולעבור לחיות באשראם, במדבר או במערה, לבדנו או עם קבוצת המקורבים לנו. המילואים נועדו ל"מילוי מצברים", ותו לא. אחריהם, יש לחזור אל חיי השגרה שבהם אנו חיים בתוך העולם, פועלים בו, יוצרים בו, ומוציאים אל הפועל את מה שנרכש בתקופת המילואים.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג