פטירתו של הרב חיים קנייבסקי ז"ל יצר טלטלה כמעט בכל חלקי החברה הישראלית והיהודית בעולם. כל אחד מזוית מבטו.
רבים הביאו זאת לידי ביטוי בדברים מרגשים שכתבו, גם אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, שזכו לשהות במחיצתו, ומתארים את המפגש במילים מרגשות כמו 'מפגש מהפנט', 'קדושה', ועוד.
אני מבקש לגעת באבדה הגדולה שבהסתלקותו מזוית המבט של עולם התורה - הציוני דתי. של הישיבות הציוניות ההסדר והגבוהות. אמנם מדובר בגדול תורה שנהוג לזהותו כמי ששייך לזרם החרדי הליטאי, אולם הרב קנייבסקי ז"ל לא ראה את עצמו כרב מגזרי. דלתו היתה פתוחה לכל אדם ולא משנה מי הוא היה, ולאיזה מגזר שייך את עצמו.
במיוחד היתה דלתו פתוחה ללומדי התורה. הרב קנייבסקי ז"ל היווה כתובת למענה על שאלות הלכתיות, מהפשוטות ביותר ועד החמורות ביותר, משאלות אישיות ועד שאלות ציבוריות, מהארץ ומכל העולם. בלי לבחון את השיוך של השואלים.
וכן הוא הקדיש זמן לעידוד לומדי התורה, להתגדל להתמסר ולהתמיד בלימודם, ועידוד להתעמק בתורה בעיון ובהלכה, וגם בדברי אגדה. סביב שולחנו התישבו צעירי הלומדים שבאו כדי להרצות בפניו את לימודם והישגיהם בלמוד, ולקבל את ברכתו להתגדלותם. וגם בני ישיבה, אברכים ורבנים, שבאו כדי להציג בפניו את קניני התורה שלהם, בעל פה ובכתב. את כולם קיבל בשמחה ובחום, עודד והמריץ להמשיך להתמסר ולגדול בתורה.
אולם יותר מכל היה הוא, בעצמו, מופת של 'התגדלות בתורה'. מופת שמציב מראה לכלל לומדי התורה, לאיזה רמה של שקידה ולמדנות ניתן להגיע.
פירות תלמודו ויגיעתו נמצאים בספריו הרבים שהודפסו לאורך השנים, שיש בהם התייחסות לכל מרחב מקצועות התורה: בפרשנות התורה ('טעמא דקרא'), בהלכה ובלמדנות (כגון: 'שונה הלכות', ג"ח, המפורסם), ואף במיוחד במצוות התלויות בארץ (דרך אמונה ד"ח, שערי אמונה ב"ח), וקודשים ('דרך חכמה'), עיונים ברמב"ם ('קרית מלך', ועל 'הקדמת הר"מ' – 'בשער המלך', ו'הלכות שקלים וקידוש החודש' – 'שקל הקודש' ועוד.) כאחד הראשונים. וכן כתב גם על עניני יראת שמים ומידות ('ארחות יושר'), וקונטרס על הדרכים לזכור את הלימוד. ספרים אלה שמשקפים את גדולתו נלמדים בכל הישיבות, וגם בישיבותינו, והם ימשיכו להיות חלק מהלימוד שלנו.
כידוע הרב קנייבסקי ז"ל היה שקוד על לימודו לאורך כל שעות היממה, למעט הפסקות לתפילה לשינה ולאכילה, ולקבלת האנשים הרבים שהתדפקו על דלתו. גם אז היה מסיר לרגע את מבטו מהספר, מתרכז במי שלפניו ובשאלה או בבקשה, עונה בקצרה, ו'חוזר ללימודו'.
מידי שנה בבוקרו של ערב פסח, אחרי תפילת ותיקין, יום של 'תענית בכורות', בעת שבקהילות ישראל נוהגים לערוך 'סיום מסכת' ו'סעודת מצווה' לפטור את התענית, היה נוהג לקיים את 'סיום התורה' – מעגל שנתי של סיום הש"ס בבלי וירושלמי, וכן סיום חמשה חומשי תורה, ששה סדרי משנה, מדרשים, ספרא, ספרי, זוהר, שולחן ערוך ורמב"ם. מידי שנה, השתתפו באירוע אלפים מכל שדרות הציבור, ביניהם רבנים ואישי ציבור. מעמד שבנוסף לעצם הרוממות שהיה בו והשמחה הגדולה 'לגמרה של תורה' היה בו מופת לעולם התורה, לאן ניתן לשאוף בדבקות ובהתמדה בלימוד התורה. לנצל כל דקה ללימוד ולזכות לסיים בכל שנה מחזור של רבים ממקצועות התורה!
זהו מופת של אהבת תורה ודבקות שאינו מצטמצם למגזר כלשהו. וחשוב שנשים אותו לנגד עיננו כגורם מדרבן לשקידה ולשאיפה להתגדלות בתורה. חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך לעד ולנצח נצחים.