יבגני אפאטוב, בוגר יחידת 'אגוז' ומי שעסק בעבר באבטחת אישים בישראל, הקים עסק באוקראינה ובימים האחרונים מצא את עצמו עם רעייתו ובתו הקטנה בכפר שממוקם בין הכוחות הרוסים לאלה האוקראינים, סביבו הפגזות מכל עבר וחיל האוויר הרוסי זורע הרס ומפרק בניינים בזה אחר זה.
בראיון לערוץ 7 מספר יבגני על הקורות אותו ואת משפחתו עד שעלה בידיהם להימלט מאוקראינה לוינה וממנה לישראל. כעת הוא שוהה בבית אמו בבאר שבע.
הכפר בו התגורר יבגני עם משפחתו מצוי שלושה קילומטרים מהעיר אירפן אליה הגיעו בימי הבריחה מההפגזות. "היינו בין הכוחות האוקראינים לכוחות רוסים. היינו שמונה ימים בלי מים וחשמל. ההתחברות לעולם הייתה רק דרך השכן שהיה לו גנרטור, שם מילאנו סוללות לטלפון".
על השתלשלות האירועים שקטעו שבע שנים בהן חי יבגני בכפר הוא מספר. ביום ה-17 לפברואר חזר יבגני למשפחתו מנסיעת עבודה ומצא את אשתו ובתו חולות בקורונה עם חום של 39 מעלות ומעלה. הוא דיווח לסגן שלו שכנראה גם הוא יידבק ולכן לא יגיע למשרד, אבל לאחר שהתברר שלא נדבק חזר למשרד כדי לתכנן את לו"ז העבודה לימים הקרובים. תוך כדי כך הגיעו עוד ועוד שיחות טלפון המדווחות על הפגזות בכל רחבי אוקראינה.
"הרכבים לא היו מלאים. יצאתי לתחנת דלק באירפן, שהיום היא כבר לא קיימת. תוך כדי נסיעה ראיתי תור לדלק של קילומטרים. אחרי שעה וחצי תדלקתי. אפשר היה לתדלק רק במזומן כי כל רשתות האשראי נפלו. ביום הראשון של המלחמה יצאתי לעבודה לתדרוך של העובדים ותוך כדי כך אשתי שלחה לי רשימת קניות, אבל התעכבתי בעבודה ולקראת שמונה בערב היא התקשרה ואמרה לי 'מפחיד פה תחזור הביתה והקניות יישארו למחר'. התחילו הפגזות באזור שלנו".
התכנית לצאת לקניות השתבשה. אחרי לילה של הפגזות יבגני נכנס לרכב עם בתו ורעייתו בדרכם לסופר. בדרך זיהה על האספלט של הכביש סימני זחלי טנקים. "אמרתי לאשתי שבטוח עברו כאן טנקים, אבל לא ברור אם כוחותינו או הרוסים. בכניסה לסופר ראיתי שעומדים טנקים ורכבי צבא והחבר'ה האוקראינים סוחבים נשק נגד טנקים. שאלתי אותם אם יש אפשרות להיכנס לסופר... הם הסתכלו עליי כאילו פספסתי את המלחמה... 'תסתובבו ותעופו מפה כי הרוסים ממש כאן, רואים אותם בעין ואנחנו הולכים להילחם, שלא תיפגעו'. ככה נשארנו בלי אוכל. מה שהיה במקרר לא היה מיועד לתקופה ארוכה
"בכל שעה הסיפור היה יותר עצמתי. בהתחלה חשבנו להעביר כאן יום או יומיים ונראה לאן העניינים מתקדמים, אבל אחרי יומיים שלושה עבר מעלינו חיל האוויר הרוסי שהוריד שני בתים סמוכים", מספר יבגני שלא יודע אם הבתים היו מלאים באזרחים או לא. "אף אחד לא מסתובב ברחובות, ולכן לא ניתן לדעת אם היו שם אנשים או לא. חיל האויר עובר, שומעים פיצוצים ורואים את הבתים עולים באש. גם בית מרקחת שהיה שם נפגע גם הוא".
"תוך כדי כך הלחימה התעצמה והבנתי שאני בין הפטיש לסדן. היה חשש לצאת כי כולם היו דרוכים, גם הרוסים וגם האוקראינים, כולם יורים מכל תזוזה. החלטנו להישאר. לא היה חשמל אחרי שנפגעו עמודי חשמל ופתאום גיליתי שאין לי סוללות לתקשר עם העולם, עד שגילינו שהשכן ממול מדליק גנרטור לחצי שעה שעה ביום. רצנו אליו תחת היריות מכאן ומכאן כדי לקחת קצת חשמל".
"ביום השמיני הטמפרטורה בתוך הבית הייתה עשר מעלות. לא היה חימום. הילדה מפוחדת עם שפתיים לבנות. בלילה שבין היום השביעי לשמיני הפגזות של חיל האוויר הרוסי הורידו שני בתים נוספים. אמרתי שעד כאן והודעתי לאשתי שמכאן נתחיל לדלג. ידעתי איפה פחות או יותר נמצאים הרוסים והתחלנו להתקדם לכיוון קייב ששם נמצאים האוקראינים. בלילה של ההפגזות אמרתי לאשתי שתכניס למזוודות מה שנראה לה. ראינו שהבחור עם הגנרטור ברח והבנתי שגם לא יהיה חשמל ומים. התחלנו בדילוגים. תוך כדי העמסה לרכב עבר שוב חיל האוויר הרוסי והוריד בית נוסף", מספר יבגני ומוסיף: "חשבתי שאולי נחכה לעוד רכב כדי שניסע בשיירה ולא לבד. זיהיתי רכב בלי שמשות, מלא באנשים שעל הגלגלים שלו קרשים כדי שהרסיסים שעל הכביש לא יפנצ'רו לו את הגלגלים. ביקשתי ממנו שנצא יחד בשיירה".
"הכביש היה מלא בחורים מההפגזות. התחלנו תנועה. לא עשיתי חשבון לרכב. נסענו. פתחתי את כל החלונות ואמרתי לאשתי שתעשה תנועות עם הידיים מהחלון כדי שיהיה ברור שיש כאן אישה ברכב ולא מדובר בלוחמים. עברנו מחסום אחרי מחסום אחרי מחסום שנפרסו על ידי הלוחמים האוקראינים. בכל מחסום הצגנו דרכון. הם שאלו לאן. אמרתי שאין אפשרות להישאר ואנחנו מנסים לצאת לקייב", אומר יבגני שמבהיר כי מאחר והוא עצמו אינו אזרח אוקראינה ניתנה לו האפשרות לעבור במחסומים. על גברים אזרחים אוקראינים נאסר לעזוב.
"הגענו לקייב. שם רכבים נוסעים על כבישים ויחסית רגוע. התקדמנו לכיוון העיר ויניצה, שהיא עיר מוגנת יותר. 300-400 קילומטר מקייב. ישנו בבית ספר. המשכנו לכיוון הגבול ביום שבו הפציצו את שדה התעופה. התגלגלנו לגבול עם סלובקיה אחרי עוד לילה בעיר אחרת", הוא אומר ומספר כי בנסיעה ממקום למקום יש צורך לתכנן את הזמן שנותר עד הלילה שכן חל איסור לנסוע עם אורות בלילה ומי שלא חישב את הזמן כראוי ומגיע למחסום נאלץ לישון בלילה ברכב.
בגבול סלובקיה עברו יבגני ומשפחתו את הגבול, שם המתין להם חבר מהצוות ב'אגוז' שגר בוינה. המשפחה התארחה אצל החבר, "ונתן לנו את הלב והנשמה", הוא אומר ומציין את ההתגייסות של כלל חבריו ליחידה, החל מהמ"מ ששלח צעצועים לוינה ועד לחברים האחרים שמתגייסים כעת, אחרי שהמשפחה הגיעה לבית אמו בבאר שבע, לעזרתו בהתארגנויות הטכניות של מי שמוצא את עצמו "בגיל ארבעים הומלס שמתחיל את החיים מחדש".