אל תנסו ללכת בדרכיו של הרב
אנו בעיצומם של ימי ה"שבעה" על שר-התורה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל. רבים שואלים: מה אנחנו יכולים "לקחת" עבור עצמנו מדמותו הגדולה.
כמובן כאשר אנחנו משווים לנגד עינו את עמלו העצום בתורה, את כל מה שצבר ואגר במוחו ולבו, את המסירות הבלתי-נתפסת שלו לידיעת התורה – אנו מיד נרתעים לאחורינו. לא זו בלבד שאיננו יכולים לחקות את הנהגותיו – אנחנו בכלל לא יכולים לתפוס אותם במוחנו. "גאונות" אפשר קצת להבין. יש מי שיכול לזכור מספר מסוים של נתונים – ויש מי שיכול הרבה יותר.
יש מי שכוח התפיסה שלו פועל בקצב מסוים ויש מי שתופס הרבה יותר מהר. אך את המסירות הגמורה לתורה של הגאון זצ"ל – איננו יכולים כלל לתפוס. גם אם ננסה במשך חמש דקות להתמסר לתורה כמו שהוא התמסר במשך תשעים שנה כנראה שלא נצליח. מדובר בגילוי של כוחות נפש ורצון שבכלל לא "טעמנו" מהם בחיינו שלנו.
אכן כל סיפורי המופת האמתיים על היהודי הקדוש הזה לא עוזרים לנו מאומה לחיי היום-יום שלנו. כאמור אין לנו אפשרות לחקות את דרכיו אפילו לחמש דקות. במבט ראשון נראה שאין לנו אלא להעריץ מרחוק את דמות-ההוד הזו, ולהמשיך בחיינו.
לכן בשעה שאנחנו מסתכלים על דמותו ושואלים מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו או לקחת משהו מהנהגותיו לחיינו – האינסטינקט הפשוט "בורח" מעמל התורה של הרב. יש שישימו דגש על היחס המכבד של הרב לרעייתו הצדקת, שלא היה מתחיל לאכול בלעדיה. יש שירימו על נס את ערך העמידה בזמנים. יש שיעדיפו לדבר על חיי-הצניעות ובריחה מכל בדל-של-פרסום. כמובן שכל לימוד טוב וכל הדרכה טובה שאפשר לקחת מכל אדם הם חשובים. אך כמדומני שביחס לרב קנייבסקי זצ"ל ההדגשה של כל המעלות הללו מסיטות אותנו מהתפקיד האמתי שלנו בכל הסיפור הזה – הערצה בונה!
הערצה הורסת והערצה בורחת
המילה "הערצה" גורמת לנו לפיק-ברכיים. לצד היופי שיש בהערצה יש גם ממד שלילי לא מבוטל. היא מחלישה את כח-הביקורת, גוררת תחושה של ביטול-עצמי ומביאה לעיסוק במעלותיו של האחר במקום הטיפול בחסרונות עצמנו. הצורך לתת לרבנים מעמד אדמו"רות על-טבעית, סיפורי-צדיקים רצופי-נסים והזנת תרבות ה"בבות" איננה סימן טוב לפרט ולחברה. זו ההערצה משתקת, ששמה במרכז אדם אחד שאין לו תחליף – והופכת את סביבתו ל"משמשים" עיוורים. ראינו-גם-ראינו אנשים שיודעים לספר על נסיו ומופתיו של רב פלוני – בשעה שבחייהם האמתיים הנם רחוקים שנות-אור ממוסר בסיסי. זו ההערצה שכל אדם עם תחושה עצמית – לא רוצה להתקרב אליה. ההערצה הזו מזכירה להם עריצות כהני-דת שבשם ה"אלים" שלטו על ההמון הנבער.
לכן רוב האנשים שלא מחפשים "להעלם" – מעדיפים את ההערצה הסתמית. קצת-דומה לפילוסופים היוונים שהכירו במציאות הבורא ובמקביל הכחידו כל שייכות שלו לעולם. לשיטתם אכן הרב הוא איש רם-מעלה, אך עדיף לא לעסוק בו יותר מדי. "כן כן, הוא באמת גאון, צדיק וקדוש" – ולהמשיך למזנון המזון המהיר. בשעה שההערצה הסתמית לא יכולה להתכחש לגמרי לדמות - היא מנסה לקחת את הצדדים האחרים שלה. להדגיש ענייני דרך ארץ, עמידה בלוחות זמנים וחידוד מטרות, משל היה מנהל חברת היי-טק. גם העיסוק בצדיקותו ובשמירת ההלכה של הרב (אותם אנחנו יכולים לדמיין) יכולה להיות סוג של בריחה, הנובעת מהאינסטינקט להרחיק את דמותו האמתית והעל-טבעית מחיינו הטבעיים.
מי מפחד מהר סיני?
אך נראה שיש סוג שלישי של הערצה, שאולי כדאי לכנות אותה: שייכות. הרב הוא קודש קודשים, ארון הברית שאינו-מן-המדה. אך סמוך לו יש את ההיכל הנמצא בקודש, וסמוך לו האולם, עזרת גברים, עזרת נשים וכו'. כל אלו הם מעגלי שייכות. העובדה שיש קודש-קודשים לא באה להקטין את המעגלים שמסביב. אדרבה – קודש הקודשים מספר לנו את הסיפור האמתי שדרכו אנו משקיפים על מעגל השייכות שלנו. בדיוק כמו מעמד הר סיני, שכמוהו לא היה ולא יהיה – אך הוא ממשיך להשפיע עלינו. איך אנחנו מרגישים כלפי מעמד הר סיני? האם אנו צריכים להקטין אותו או לצמצם בתיאורו?
ודאי לכולנו שאדרבה ככל שנגדיל את תוקפו ועוצמתו של המעמד – כך גם התורה שלנו יותר גדולה. היא שייכת למעמד יותר גדול ואיכותי. כל פסוק, משנה, הלכה או אגדה שאנחנו לומדים מקבלים מעמד מיוחד לאורו ומכוחו של מעמד הר סיני. אנחנו לא מנסים לחקות את מעמד הר סיני אלא להמשיך אותו ולהיות שייכים אליו. אין לנו ספק שההבנה שלנו בדף-היומי היא רק בבואה דבבואה של לבם ומוחם של האמוראים, והם עצמם רק בבואה של התנאים הקדושים, שהם עצמם רק בבואה של הדורות שלפניהם. וכך הולכות הבבואות ושבות למעמד הר סיני.
"שר" מתוך "שרשרת"
על הפסוק "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט) רש"י הביא שני הסברים. הסבר ראשון שהקול שהיה במעמד הר סיני "לא יסף" מלשון לא יוסיף. זהו מעמד חד פעמי, שהוא לב ההיסטוריה וההוויה. מאידך יש פירוש שני: "לא יסף" מלשון לא יסוף, לא יפסיק. קולות הר סיני לא יעצרו אלא ימשיכו לדורי דורות, עדי עד. מרן שר-התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל הוא אחד מטבעות השלשלת הגדולה של מעמד הר סיני. הוא המשך קיום ההבטחה ש"לא תשכח מפי זרעו". הרב הוא "שר" התורה גם במובן שהוא חלק מה"שרשרת", אחד מחוטי הארג של ההשגחה האלוקית על כלל ישראל ועל הברית שכרת עמנו הקב"ה על ידי התורה שבעל-פה. נעריץ אותו בהערצה נכונה. לא ננסה לקחת ממנו דבר.
לא נחקה אותו. אך גם לא נקטין אותו, לא נתכחש אליו, ובכלל זה שלא נדגיש יתר-על-המדה את המעלות האחרות שלו. נראה בו המשך, הוכחה והנכחה למעמד הר סיני ובזה נלמד על העוצמות שהטביע הקב"ה בכלל ישראל, חיי עולם שנטע בתוכנו. כל אחד יקבל זהרורית קטנה מאותו אור גדול. השייכות הזו תגדל אותנו, תתן לנו תחושת משמעות, ועל ידה נהיה טובים יותר, צדיקים יותר, מתמידים יותר, עם דרך ארץ יותר – כל אחד לפי כוחו ותפקידו.
הרב בנימין טבדי, ראש בית מדרש "לשמה" להכשרת רבנים ברעננה