הצלחה. גם אם כל אחד מאיתנו מפרש את המילה הצלחה במדדים שונים - כולנו מוקסמים ממנה, מעריכים אותה, מעריכים את מי שהיא בידו. בלי מילים אנחנו יודעים לזהות אותה. יש לה את הארומה המפתה, הצבע והלבוש. אנחנו כמהים אליה ולמתנות המתלוות לה. אם זה כסף, כבוד, עושר, הגשמה עצמית או הכרה. ההצלחה הפכה למדד בחיינו. אנחנו מקטלגים אנשים לפיה ושופטים לחומרה את אלו שרחוקים ממנה. אם נאמין בכוחנו ועוצם ידנו, ההצלחה מונעת על ידי דבר עיקרי אחד: אמונה פנימית.
מידת האמונה בעצמנו קריטית למהלך המרוץ. אילו היה אפשר להזמין אמונה פנימית באמזון או לבקש חופן אמונה פנימית במכולת, החיים היו יפים. לכולנו היה את המפתח להצלחה. אבל אמונה פנימית היא מצרך יקר, נדיר כמעט. היא בנויה ממשפטים מחזקים או לחילופין קשוחים מדי שנאמרו לנו. בכל שלב בחיינו אנחנו חשופים למה שאחרים חושבים עלינו. אם מדובר במישהו חשוב לנו המילים שלו יהיו משמעותיות בעינינו, יחלחלו פנימה, יהדהדו בתוכנו. הן יבנו או יהרסו את האמונה שלנו בעצמנו. בעולם הקואוצ'רים ילמדו אותנו שלא משנה מה נאמר לנו, משנה לאן אנחנו לוקחים את זה. גם אם אנחנו מקבלים במתנה יהלום - הליטוש שלנו קובע אם וכמה הוא ינצנץ. ובצידו השני של המטבע - גם אם אנחנו מקבלים גוש בוץ חסר צורה וחן, אנחנו יכולים להפוך אותו לכד נפלא.
בעולם מסתובבים כמה סוגי אנשים. מבחוץ אנחנו נראים אותו הדבר, בפנים זה סיפור שונה לחלוטין. אצל חלקנו שבב האמונה הפנימית מפעפע חיות, מחזק, מדרבן. אצל אחרים השבב מרוקן, מנטרל, מחליש. ישנן כמה אפשרויות לקשר בין מה שאומרים לנו ובין היווצרות האמונה ההפנימית. מי שאין לו כוחות למצוא איזה טיפוס הוא, שיקפוץ ישר לפסקה האחרונה. אולי תחליטו לשנות טיפוס.
המתבוסס בבוץ
אין לך סיכוי. אתה לא בנוי לזה. אתה סתם תופס מקום למי שמוכשר באמת. בזבוז זמן, לא ייצא ממך כלום. תמצא תחביב אחר.
מכירים את המשפטים האלה? שמעתם אותם בעבר ניתכים לכיוונכם כארס נחשים? אם כן, אז בטוח שלעולם לא תשכחו מי אמר לכם אותם, מה לבשתם, איפה עמדתם ואיך התכווצה לכם הבטן באותה שנייה. יכול להיות שאתם אפילו מודעים להשפעה ההרסנית שלהם עליכם ומחליטים להקיא אותם החוצה בעזרת פסיכולוג, אך ללא הצלחה. הכישלון שאמרו שאתם ממשיך להכות בכם כאילו לא עברו השנים. כאילו לא התבגרתם, השתניתם, הצלחתם. מבפנים אתם עדיין מאמינים שאי פעם הייתם באמת ראויים לעלבונות הללו.
דעו! אתם לא לבד. העולם מלא בשכמותכם. אנשים שברגע אחד מישהו שבר להם את הלב. אנשים שנראים בוגרים, הולכים עם גב זקוף, מנהלים לכאורה חיים נורמטיביים ופרודוקטיביים. אבל בלב סוחבים רגעים צורבים, מלאי עלבונות, שעצרו את הזמן והביטחון מלכת. הנשמה מצולקת בחריצים של מוגלה שלא מצליחים להגליד. הצלקות הללו מנגנות שוב ושוב את אותם המשפטים. מהדהדות מעצמן. האנשים האלה לעולם לא ירגישו הצלחה אמיתית. המשפטים תמיד יהיו חזקים יותר.
הפסל
אין לך סיכוי. אתה לא בנוי לזה. אתה סתם תופס מקום למי שמוכשר באמת. בזבוז זמן, לא ייצא ממך כלום. תמצא תחביב אחר.
יש אנשים ששנים שומעים את המשפטים האלה ללא הפסקה. הדלתות נטרקות בפניהם ללא רחם. תמיד יהיה מישהו מרעיל. אבל איכשהו הם מצליחים לסתום את האוזניים. הם מסתכלים לעלבונות בלבן של העיניים, בחוסר אכפתיות. הם מנקים את החמץ המבואש שנזרק עליהם וממשיכים הלאה. יש אנשים שנולדו עם מגן, שריון פנימי, קרוצים מפלדה. הם יודעים לצלול מתחת לגל הצעקות ולהתרומם מעל למים כאילו כלום לא קרה. הם טפלון אנושי, חסיני אש יוקדת. הם תמיד יצליחו. הביטחון העצמי שנטוע בהם מאפשר להם לעוף גבוה. אני תמיד מתבוננת בהם בהשתאות, מתפללת שאהיה האמא הזאת שיודעת לצייד את הילדים שלה בכלי הגנה עוצמתי שכזה.
לא כל הנוצץ זהב
אתה מדהים. נולדת עם כישרון. אתה מסוגל להגיע רחוק. אתה עילוי נדיר של פעם בדור.
גדלתי עטופה באנשים שגדלו כשהמשפטים הללו מטופטפים להם לווריד עוד מהרחם. גדלתי לצד ילדים שאמרו להם שהם כישרון. הודיעו להם שיש בשמיים כוכב זוהר שרק מחכה ששמם ייחרת עליו. ילדים שנדחפו לעייפה למקום של מצוינות, לקדמת הבמה. ילדים שיועדו להיות משהו. לא משנה באיזה תחום, העיקר שיהיו משהו, מישהו. הם האמינו למשפטים האלה. האמת, מי לא רוצה להאמין להם? מי לא רוצה להיות מיוחד, דרגה אחת מעל כולם?
רק שלעיתים המציאות טופחת על הפנים, וממש לא בחן. לראות מהצד את הילדים הללו - את ההתרסקות של רובם לפני, במהלך ואחרי ההצלחה - זה כמו לצפות בתאונת דרכים בלי יכולת לעזור. היו כאלה שהמאמץ לגעת בכוכב שמצפה להם ניפץ אותם. לעומתם היו כאלה שהצליחו להחזיק מעמד. כאלה שלא נשברו, כאלה שצמחו ופרחו. הם הגשימו את החלום, רק כדי לגלות שזה כלל לא היה החלום שלהם. זה חלום של מישהו אחר. אני גם מכירה כאלה שגדלו, שהגשימו, קדו את קידת חייהם מול הקהל - רק כדי להבין שבחושך הם מרגישים הרבה יותר נוח. חבל שאף אחד לא שאל אותם, עצוב שמעולם לא לימדו אותם להתבונן במה שנכון לנשמה שלהם. היו כאלה שהבינו שלהיות רשום על כוכב זה לא כזה נוצץ. והיו כאלה שהאמינו למילים הללו עד הסוף. הם האמינו שהם אכן טובים וחשובים מהאחרים ואבדו על אותו כוכב.
זה לא יהלום, זה פלסטיק
אתה מדהים. נולדת עם כישרון. אתה מסוגל להגיע רחוק. אתה עילוי נדיר של פעם בדור.
כמה כולנו היינו כמהים לגדול ולשמוע משפטים כאלה. אבל יש אנשים שלא משנה כמה יגידו להם את המשפטים האלה - הם לעולם לא יאמינו. הם תמיד יחשדו שמי שאומר אותם הוא בעל אינטרס או סתם משקר. הם לא יאמינו שהם טובים. הם לא יראו שהם ראויים. יש להם אפס אמונה שמעצם קיומם הם חשובים דיים. שיש ניצוץ שקיים רק בהם. לא משנה אילו תגובות מדהימות הם יקבלו מהסביבה, הם יתבוננו בראי ויראו לא יוצלח אחד גדול. ה' ינסה לפתוח להם אלף דלתות, להוכיח שגם הוא רואה בהם פלא, והם יטרקו את הדלתות של עצמם. יחדדו בתוכם את הכישלון שהם בטוחים שהם. כמו נבואה שמגשימה את עצמה. הם לא מסוגלים לנקות את האדים מהמראה ולראות כמה הם מיוחדים באמת.
יהלום או בוץ - למי אכפת
אתה מדהים. נולדת עם כישרון. אתה מסוגל להגיע רחוק. אתה עילוי נדיר של פעם בדור.
בלוויה של הרב קנייבסקי זצ"ל צעדתי לאורך רחוב רבי עקיבא עם הרבנית מנוחה אבר, בתו של הרב דב יפה זצ"ל. היא התרגשה מתהלוכת ההמונים האדירה. אבל באותה נשימה היא אמרה שכולם באו לכבוד התורה, כי לרב קנייבסקי לא היה צורך בזה. כמו אביה, הוא היה נקי מכל עניין של כבוד, מעמד ותפקיד. יחידי סגולה כאלה שומעים את המילים הללו וזה לא עושה להם כלום, לטוב ולרע. פשוט כי אין להם רצון או צורך בהן. הם נטולי תאווה לכבוד. הם נקיים מהצורך להיות מוכרים, אהובים, נערצים. הם לא מודדים הצלחה כמו כולנו. שום תועלת או הטבות שמתלוות להצלחה לא מדברות אליהם. יש גדולים באמת, עטופים בתורה כטלית, מחוברים אל ה' תמידית. הם לא מחפשים כבוד או הצלחה. הם בורחים ומבקשים שקט. רוצים להיות טבולים בפשטות שהיא עבודת ה' שלהם. לא מבקשים להרצות, לברך, לפסוק, לשאת את עול הציבור. הם רק מבקשים להיות עבדים נאמנים, תלמידים, בנים. האנשים האלה לא מסתכלים במראה ומתמוגגים מתוארי גדול הדור או שר התורה שהדביקו להם. ספק אם יש להם מראה.
רק אחרי הסתלקותם מהעולם, גדולי הדור הללו יבינו את שנאמר עליהם. רק אחרי שהם יעלו למרום ויתקבלו בחגיגה על ידי כל הצדיקים שהם למדו וציטטו את מאמריהם, הם יבינו אילו ענקי עולם הם היו. ואולי אחרי מאה ועשרים שנה, כשכולנו נגיע למעלה, נראה מה שהם כבר הבינו כאן למטה - שההצלחה היא לא מה שחשבנו שהיא.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com
***