אחת לכמה שנים אני קופצת לכאן, לשדרות, אבל בביקור הזה אני מביטה על העיר אחרת. לפני 15 שנה ראיינתי לראשונה את אלון דוידי. אז הוא היה ראש מטה מאבק שנלחם כדי לשים על המפה את הסבל של בני עירו. הוא ביקש להביא להתערבות ממשלתית משמעותית בחזית מול עזה ואני עברתי איתו אצל השותפים במטה.
בכתבה שפורסמה אז, הזהרתי את המגיעים לכאן שלא יצפו לגינות ירוקות, כי אין. הפעם הבטתי מחלון הרכב אכולת קנאה. פארקים יפהפיים, גינות עם מתקנים שהם גן עדן לילדים, מיגוניות מאוירות להפליא (שמנסות להשכיח על מה ולמה הן מוצבות בכל קרן זווית) ותנופת בנייה מסיבית. הרבה מאוד השתנה מאז הריאיון ההוא.
דוידי הספיק לרוץ לראשות העיר, ובתחילה לא הצליח. בבחירות הבאות הוא כבר התיישב על כיסא ראש העיר ומאז נבחר שוב. העיר קיבלה תנופת פיתוח אדירה וגם כיפת ברזל הפכה לדיירת קבע. מה שלא השתנה מאז הוא הקריאה של דוידי לפעולה משותפת של כמה שיותר קהלים ומגזרים, וכמובן האיום מעזה. הוא עדיין מרחף כאן.
יש מחוננים בשדרות
דוידי (48) נולד וגדל בבאר שבע לאבא דוד ולאמא חנה שעלו כילדים מפרס. לאביו היה קיוסק בשם "אלוף הגרעינים", שם ביקרו, בין השאר, ראש הישיבה התיכונית 'אוהל שלמה' בעיר וגם הר"מים. כך שמעה משפחתו על הישיבה התיכונית. דוידי עשה בישיבה את שנות החטיבה והתיכון וספג ערכים של ארץ ישראל ואהבת ישראל. מהמיקום של הישיבה, בלב שכונה ד' בעיר, הוא למד ש"מי שרוצה להשפיע חייב לחיות בתוך ועם עם ישראל. לא מספיק לבוא לעשות מפעלי חסד ופרויקטים, צריך ממש לחיות ביחד". המסלול המשיך בישיבת ההסדר בקרני שומרון, בצנחנים ובקצונה. אחר כך הכיר את רעייתו, נורית, גם היא באר־שבעית. היום היא מנהלת את האולפנה בבאר שבע, שבה למדה. לזוג שבעה ילדים.
בני הזוג דוידי הגיעו לשדרות כי חיפשו לגור במקום שיש מה לפעול בו. "השנה הייתה 96' והגענו ליעקב שטרית, אחד ממקימי הגרעין. אכלנו אצלו צהריים. היינו בערך עשר משפחות". דוידי ורעייתו החלו לעבוד בחינוך. "אפילו לא הייתה לי תעודת הוראה, אמרו לי 'בוא תיכנס'. בתיכון שבו לימדתי רק 30 אחוזים מהתלמידים קיבלו תעודת בגרות. היום הוא במצב של כמעט 98 אחוזי הצלחה", הוא מדבר כמו אבא גאה. מאז ארוחת הצהריים ההיא דוידי הספיק לפעול בתוך הגרעין. הוא היה המנכ"ל ואחר כך ניהל את ישיבת ההסדר בעיר.
יש היום הרבה ביקורת על הגרעינים. איך אתה רואה את זה?
"צריך לחלק את הסוגיה לביקורת פנים־יישובית, שהיא טבעית, ולביקורת מבחוץ. כל מי שמגיע מבחוץ ייתפס כמישהו זר. אבל למשל במקרה של שדרות, אני ראש העיר. זו הבעת האמון הכי גדולה בי או בתפיסת העולם שאני מייצג. אני חושב שהיום יש לשדרות סובלנות להכיל את זה. ונכון, יש גם דברים שאנחנו לא עושים בצורה טובה. אין דבר כזה לעשות משהו ולא לטעות. לכן אני תמיד אומר שצריך לפעול בענווה גדולה ועם המון סבלנות. יש גם גורמים פוליטיים שנוח להם לבקר ולהיתפס על זה, וגם זה בסדר, וצריך לדעת שיש גורמים שלא אוהבים שטוב לעם ישראל, גורמים שרוצים לעורר מתח וקשיים בתוך הערים".
במה אתה רואה את התרומה של הגרעין כאן?
דוידי קצת תמה על השאלה. מדובר בגרעין ותיק וגדול בן 500 משפחות שמתגוררות בשלוש שכונות בעיר. "אני חושב שהתרומה הגדולה ביותר היא במסר שעם ישראל יכול לגור ביחד. אני מאוד מאמין בזה. כשחיים ביחד מרגישים ביחד. לפני המון שנים כאב לנו הלב לראות המון משפחות משדרות שהילדים שלהן לא ממשיכים לגור כאן. היום זה שונה לגמרי".
דוידי מכהן כראש עיר כבר שמונה שנים. כשהוא נכנס ללשכתו גרו בשדרות כ־21 אלף תושבים. היום מדובר על כ־32 אלף והיד עוד נטויה. סיור בשטח מלמד שהחול שסביב העיר עוטה שלמת בטון ומלט. באחת השכונות אני רואה בית ספר תיכון יפהפה וממוגן מהמסד ועד הטפחות הולך ונבנה, והאחראים מסבירים לי שכאשר בנייתו תסתיים יצטרכו להתחיל מיד בבניית התיכון הבא, כי בזה כבר לא יהיה מקום. מגיעה לכאן אוכלוסייה מהערים שמסביב - אשדוד ואשקלון, אבל גם בני המקום שחזרו לכאן. "חוץ מהקסאמים טוב פה", אומר דוידי, ואנחנו עוד נחזור למשפט הזה. "זו אחת הערים הכי קהילתיות ומושקעות. יש כאן המון פעילות קהילתית. זו עיר שיש בה את כל עם ישראל ואנשים מדברים זה עם זה".
דוידי מתחיל לספר על התוכניות החינוכיות שפועלות בעיר, ואי אפשר להפסיק אותו. תוכנית לקידום מתמטיקה ואנגלית, תוכנית ללמידה והוראה חברתית־רגשית ועוד. נראה שהוא לא חדל לרגע לחשוב איך מקדמים את התלמידים בעיר, את החיילים וגם את המבוגרים בגיל העבודה, בתוכניות של השכלה, הכשרה והשמה.
"עד לפני שנה לא היו תלמידים שאותרו כמחוננים בשדרות. כששאלנו למה, הבנו שאנחנו צריכים להגיע אל הילדים, אל המשפחות, לדבר איתם, לעורר אצלם את השאיפה ואת הרצון, לתת להם מחשב ולהכין אותם. היום יש לנו בשדרות בית ספר למחוננים עם 35 ילדים מחוננים, ועוד הרבה מצטיינים מכל העוטף, כאשר רוב המחוננים הם משדרות. בשבוע שעבר הקמנו פרויקט עם צה"ל וקצינים מהעיר, כולל אותי. הפרויקט נקרא '60 על 60'. אנחנו מאתרים חבר'ה מוכשרים בני העיר שהתגייסו לצה"ל ואנחנו רוצים לדחוף אותם להגיע לקורס קצינים. זו תהיה תרומה אדירה לעם ישראל, לעיר ולעצמם להיות קצינים בצה"ל".
משלבים ידיים עם הקיבוצים
דוידי מדבר בשטף, אבל הדיבור המהיר שלו מסתיר את הבחירה המאוד מושכלת מה לומר ומה לא. יש בורות שהוא לא נכנס אליהם, כמו למשל השיח על קיפוח או אפליה. אבל הצצה קטנה פנימה מספרת שיש שם פצע. בריאיון שנתן לפני כמה חודשים לישראל היום, סיפר דוידי על אביו ואמר: "אבא שלי היה בן אדם חכם, הוא היה יכול להיות דוקטור, אבל עצרו אותו והוא עזב את כל התוכניות שלו כדי לפרנס אותנו בכבוד. לקראת הסוף כשדיברנו, הוא אמר לי: 'אלון, אני מבקש ממך, תדאג שהמשפחה שלך תהיה יותר טובה ממך, ותדאג שלאנשים יהיו אפשרויות והזדמנויות לפרוץ את תקרת הזכוכית". מאז הוא דואג לזה כל הזמן.
"אבא שלי בא ממשפחת עולים", מספר דוידי, "סבא שלי עבד בסולל בונה והרים שקים כבדים מאוד. בזמנו לא היו מנופים. אבא שלי ראה את המצוקה של המשפחה שלו וכבן הוא קודם כול רצה לדאוג לה - ויצא לפרנס. אם היה שם מישהו שהיה אומר לו 'אדון דוד דוידי, אתה אדם מוכשר, לך תלמד, תגמור את הלימודים, אנחנו נעזור לך', זה היה נראה אחרת. אני לא בא עכשיו בהאשמות או נותן ציונים למדינה, אבל זו מציאות שקרתה. אגב, מבחינה היסטורית אלה לא סודות גדולים. אני מחזיק כאן את הספר של תום שגב על בן גוריון והיו דברים. אני לא בא עכשיו לדבר על מי אשם, למרות שיש לי דעה ברורה בנושא. לכן חשוב לי העניין של מתן הזדמנות שווה לכולם, אני לא קורא לזה צמצום פערים".
יש בך כעס על כך שלא היה מישהו שילווה את אבא שלך? מה שאתה עושה עכשיו זה תיקון?
"אני לא מתעסק בכעסים ובהאשמות, אני לא צריך לתקן. אבי דבוש הוציא עכשיו ספר בשם 'מרד הפריפריות'. הייתי בהשקה ושאלתי אותו: למה אתה קורא לזה מרד הפריפריות? מי שמרד זה לא אני, זה מי שהתעסק בעצמו ולא הסתכל על מקומות קצת יותר רחוקים. אני לא יודע אם אני עוסק בתיקון, אני עוסק במה שאני אוהב. אני אוהב להשפיע ולעשות טוב לעם ישראל, ואני עושה את זה עם הרבה שותפים, גם עם קרנות וגם עם משרדי ממשלה".
בריאיון שדוידי נתן ל'בשבע' לפני 15 שנה, הוא ניסה להסביר מדוע השדרותים לא יצאו להפגין בהמוניהם בגלל מצבם הביטחוני. "אף אחד לא יכול להוציא לרחוב עשרת אלפים מאנשי שדרות", אמר, "הם התרגלו שהם צריכים לקבל את המציאות כמו שהיא. אחרת הם היו כבר מזמן עולים על הקיבוצים, שבמשך שנים הם שימשו כפועלים השחורים שלהם". דוידי כבר לא מדבר ככה, היום הוא מתנסח בצורה עדינה יותר. ולמרות המתח ההיסטורי בין תושבי העיר לקיבוצים הסובבים הוא עובד בשיתוף פעולה מלא עם ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין. לאחרונה התעורר שוב מעט מתח, כי שדרות כבר ניצלה את כל השטחים שהיו מיועדים לה וההתפתחות הנוכחית שלה היא כבר על חשבון שטחי המועצה האזורית שמסביב. אבל פרט לכך יש כאן איזו תחושה של היפוך המשוואה. שדרות היא לא עוד עיירה קטנה בדרך אלא עיר ואם.
"קודם כול מבחינה גיאוגרפית, העיר שדרות חייבת להיות מרכז והיא חייבת לחזק את מה שמסביבה. וזה מה שהיא עושה, אם זה ברמת שירותי הרפואה וברמת החינוך והתרבות. אני חייב לומר שבקטע הזה יש שותפות. אולי גם בגלל כל מה שאנחנו סובלים יחד, בגלל הטרור, זה פתח אותנו להבין שאין ברירה. זה לא שאין מתחים, יש מתחים. אופיר צריך לייצג את התושבים ביישובים שלו ואני צריך לייצג את התושבים שלי, אבל אנחנו גם חברים".
דוידי משמש היום גם כיו"ר אשכול הנגב המערבי. "חשבנו יחד איך לוקחים את פסטיבל דרום אדום ומכניסים אותו לעיר. שדרות הופכת להיות בירת קולינריה. יש מקומות תיירותיים, יש תצפית לעזה, ובקרוב גם בית מייסדים".
בעיניך זה מתקן את נקודת המבט?
"תושבי שדרות מרגישים בשינוי והקרדיט הוא לשותפים ולהנהגה שמסביב. אופיר ליבשטיין לא מתבייש בזה ואומר 'יש לי אינטרס ששדרות תהיה חזקה כי היא המרכז העירוני'". ובלי קשר ליחסי כוח, דוידי מאוד מאמין באזוריות. "האזור שלנו הוא סיפור הצלחה בהרבה היבטים, ולמה? כי יש החלטת ממשלה שאנחנו ראשי הרשויות מאוד מעורבים בה: לאן ילך הכסף, מה הצרכים וכו'. אני אישית דוחף לאזוריות. המנהיגות המקומית מספיק חזקה ולפעמים הרבה יותר יציבה מההנהגה הארצית. תנו לה להחליט".
לא מטאטאים את הכאב
כשאני מגיעה ללשכת ראש העיר, קשה שלא להבחין בתמונה ובה סמלים של 24 רשויות ומעליהם הכותרת "חלק מהרשויות שהגיעו ללמוד מאיתנו בשנה החולפת", ובהן רעננה, רחובות, רהט, לקיה ואפרת. עוד מעט תצא מכאן משלחת של המשרד לענייני ירושלים ומורשת. אין רגע דל.
יש כאן משהו לא כל כך הגיוני. שדרות לא נהיית שקטה יותר בשנים האחרונות, האיומים של חמאס לא נרגעו. אז איך העיר נמצאת בתנופת בנייה כל כך גדולה? מה מביא לכאן תושבים, לגור מול עזה?
"לצערנו בגלל האיוולת של הגירוש, משנה לשנה מרחב האיום שהיה קטן בהתחלה - גדל לאשדוד, אשקלון, קריית גת, מה שנקרא בעד־בעד ירושלים. דווקא בפרדוקס הזה, מי שרוצה להיות מוכן ולגור בעיר שיש לה מערכת שיודעת לטפל, מבחינת מיגון, התארגנות לחירום וכו', כדאי לו להיות פה".
דוידי גר בשדרות כבר יותר מ־20 שנה, אבל אפילו הוא לא התרגל. בטח לא כראש עיר. לפני עשרה חודשים, במהלך מבצע שומר החומות, נהרג עידו אביגל בן החמש מרקטה שנפלה בשדרות. אביגל ישב בתוך הממ"ד המשפחתי. "זה ההרוג הראשון שלי, וזה היה לי מאוד מאוד קשה", הוא מגלה טפח ממה שהרגיש. "זה היה שבר מאוד גדול, ולכן דרשתי שאלוף הפיקוד יגיע ויעשה תחקיר. בעקבות כך ישפרו חלונות של הממ"דים בחלק מהבתים".
זה נשמע קשהמאוד. איך מתמודדים עם טראומה של ילד שנהרג בעיר?
"קודם כול לא מטאטאים את זה, מדברים על הכאב. למרות שהמשפחה בחרה לעבור מכאן, לפני חודש קיימנו אירוע ענק עם הילדים ועשינו 'ספסלי חברות' לזכרו בכל גני הילדים. בקרוב נכניס גם ספר תורה על שמו. אנחנו חיים את זה. כולם משפחה פה, וזה לא רק בנושא של הרקטה.
"יש לנו פרויקט שנקרא 'מרגישים בבית'. כשבניין חדש מתאכלס אני מגיע עם צוות מהעירייה, אנחנו קובעים מזוזה ואומרים לדיירים: מה אתם צריכים כדי להיות ביחד? זה מאוד נוכח פה". היחד הזה, אומר דוידי, מסייע לענות על השאלות שמנקרות ולא עוזבות כגון 'האם זה בסדר שאני מגדל פה את ילדיי?'. "כן, אנחנו שואלים את זה. כשאנחנו רואים איזו בעיה שיש לילד שלנו אנחנו תוהים אם זה קשור לכך שהוא גדל בשדרות, אנחנו לוקחים על זה את האחריות. אנחנו חיים את זה".
מה זה חיים? גם ההורים בעיר וגם העירייה עוסקים הרבה מאוד בבניית חוסן מונע ובטיפול בטראומות שאחרי. אין משפחה שאין אצלה מישהו שסובל מטראומות, יאמר לי אחר כך מישהו, ויזרוק מספר כמעט דמיוני של 2,000 ילדים ומבוגרים שמטופלים במרכז החוסן של העיר. לפי אתר המרכז, 70 אחוזים מהאוכלוסייה זקוקים לסיוע פסיכולוגי. בשדרות מפתחים חוסן באמצעות המנהיגות היישובית: גננות, גבאים, עובדי הוראה, מנהיגות נוער ועוד, ויש להם גם מחלקה מאוד מפותחת של טיפול באמצעות בעלי חיים שפותחה בזכות אחת מבנותיו של דוידי. "כשהיא הייתה בת ארבע היא לא הסכימה לצאת מהבית, רצתה לישון איתנו והייתה מפוחדת. ב"ה היא הפכה לגיבורה גדולה ובזכותה אימצנו כלב".
כבר שנים אתה יוצא נגד השיח של "טפטופים", "סבבים" וכל מכבסת המילים הזאת. אבל בסוף, בשורה התחתונה, האם יש לך פתרון למצב?
"שקט לטווח ארוך הוא מאוד חשוב. לאחרונה היו לנו שלושה חודשים קשים ואחר כך עשרה חודשים של שקט. אני רוצה שהשקט הזה יהיה לעשר־עשרים שנה. צריך להכות חזק אם הם מרימים את הראש, אם זה בשדרות או בתל אביב". במקביל דוידי חושב שצריך לתת אופק כלכלי לתושבי הרצועה. "צריך לחשוב על פתרונות כלכליים, להקים פה אצלנו אזור תעשייה בינלאומי שייתן פתרונות לאנשים הפשוטים מעזה שיעבדו. מה שקורה פה עכשיו זה שהגורמים הביטחוניים בישראל כל הזמן מגדילים את המכסות של העובדים מעזה שנכנסים לישראל. אני מבין למה הם עושים את זה, כי בסוף כל משפחה שמתפרנסת שם מכסף ישראלי יש לה אינטרס להיות רגועה. אבל אני חושש שבסוף זה יתפוצץ לנו בפרצוף. צריך לקחת את אזור התעשייה ארז, לעשות שם מפעלים על פני 5,000 דונם ולבנות שם בתי חולים ביחד עם המדינות הערביות השפויות".
"נפתלי הוא איש הייטק, אני לא"
דוידי הוא דוגמה מהלכת ל"אל ייאוש", אבל לא רק בזירה הביטחונית. הוא לא התקבל לישיבת קרני שומרון בפעם הראשונה אלא רק אחרי לחץ שהפעיל בשבילו המדריך שלו מבני עקיבא ותלמיד הישיבה בעצמו גדי מזוז. גם לקורס הקצינים הוא התקבל רק בניסיון השני. לראשות העיר, כאמור, הוא הגיע רק אחרי שהתמודד פעם אחת והפסיד, ומי יודע, אולי ההתפטרות שלו מרשימת ימינה אחרי הבחירות היא חלק מהדפוס הזה. דוידי צוחק: "אני תמיד אומר שחוץ מאשתי והילדים, שאיתם הצלחתי בפעם הראשונה, תמיד לוקח לי עוד פעם". בעידן של מצליחנות, דוידי בכלל לא רואה בכישלון בעיה. "אני אדם שיודע לקבל חוסר הצלחה, לעשות שיעורי בית, ויודע לומר איפה לא הייתי מספיק בקשב ולא קיבלתי החלטות נכונות, ואני יודע איפה לשפר ולהצליח".
לפני קצת יותר משנה התייצב נפתלי בנט, אז עדיין רק מועמד לראשות הממשלה וראש מפלגת ימינה, על רקע הבניינים ההולכים ונבנים בשדרות. דוידי עמד לצידו ובנט אמר: "אלון דוידי הוא איש עשייה צעיר ונמרץ, ערכי, שיודע להפוך משבר להזדמנות". דוידי שובץ במקום השלישי ברשימת ימינה. "זה קשור לשני דברים", מסביר דוידי את הקפיצה שלו לזירה הארצית, "דבר ראשון, משבר הקורונה. אני חושב שמדינת ישראל חוותה משבר שבו הרבה דברים לא נוהלו טוב ברמה הארצית. העניין השני הוא שדרות. חוויתי כל כך הרבה סבבים. הקושי שלי היה כשחיסלו רק את המחבל שירה לכיוון אשדוד. היה מקום שאמרתי לעצמי: לאן הולכים? הרגשתי שאנחנו מתקבעים למנהיגות מסוימת של 'בואו נתרגל למצב הזה'".
דוידי לא היה זה שיזם את ההשתלבות במפלגה. בנט עמל על כך לא מעט. "נפתלי בא אליי הרבה פעמים ועשה כל מה שהוא יכול כדי שאצטרף. אני ראיתי בזה הזדמנות גדולה, להיות חלק מממשלת ימין שתבוא ותפעל ברוח הערכים שאני מאמין בהם, וגם לקחת את סט הדברים שאני רוצה לקדם. דיברנו על חינוך ותעסוקה, למשל". דוידי האמין לבנט שהכוונה שלו היא להיות שותף בממשלת ימין. מבחינתו לא היה רמז לכיוון שאליו בנט מתכוון ללכת.
אבל אחרי הבחירות דוידי לא המתין הרבה. שבועיים בלבד חלפו מאז הבחירות ועד שהתפטר מהכנסת וחזר לעיר שלו. "הבנתי שהולכים לעוד בלגן, אולי לעוד בחירות, ואמרתי: אוקיי, אני ממשיך את מה שאני יודע לעשות ועושה לטובת עם ישראל".
אבל אם היית נשאר עם בנט ומצטרף לקואליציה שלו עם לפיד ומפלגות השמאל יכולת להיות שר ואפילו שותף בקבינט. יכולת לקדם את העיר הזאת בדיוק כפי שהתכוונת.
"יש כלל בהלכה: אל תעשה מצוות על חשבון דברים אחרים. אני לא יכול להיות חלק מממשלה שתלויה ברע"מ".
ממש בערב הקמת הממשלה נסע דוידי להיפגש עם ניר אורבך כדי להניא אותו מלהצביע בעד הממשלה. הוא לא מוכן לספר מה היה שם, בערב ההוא. "אני לא מסגיר שיחות אישיות", הוא אומר, אבל יש שטענו כלפי דוידי שהוא עצמו יכול היה למנוע את הקמת הממשלה, שהושבעה חודשיים וחצי אחרי שהתפטר. הרי אם לא היה מתפטר ומצביע נגד, כמו שעשה חבר הכנסת עמיחי שיקלי, לא היו לממשלה 61 אצבעות.
"זו חוכמה שבדיעבד", הוא מסביר, "אני ידעתי שאני עוזב את ראשות העיר בשביל תפקיד משמעותי למען עם ישראל. בשביל זה קראו לי. גם אחרי שהתפטרתי הציעו לי תפקידים ואני אמרתי לא. בנקודת הזמן שבה התפטרתי לא דמיינתי שנגיע למצב הזה. חשבתי שלא יצליחו להקים ממשלת ימין וילכו לבחירות והעדפתי להמשיך בעשייה ובשליחות למען תושבי שדרות.
"אני מכבד את נפתלי כאדם, הוא אדם ציוני וטוב. אבל כשהוא בא אליי הביתה וישב איתי ועם בני המשפחה שלי, אני לא זוכר משפט כמו 'קח בחשבון שנשב עם רע"מ'. אני חושב שנפתלי עשה טעות לטווח הארוך". דוידי מדבר בכבוד וגם בזהירות, אבל הוא בכל זאת אומר את שעל ליבו: "היום מי שרואה את ההתנהלות של נפתלי בנט מבין שהוא חצה את הרוביקון. חד־משמעית. אני מכבד אותו, הוא ראש ממשלת ישראל ואדם חכם ומוכשר, אבל אני חושב שהוא שגה. אצה לו הדרך. הוא העדיף להיות ראש הממשלה מאשר לעשות את כל המאמצים כדי להקים ממשלת ימין.
"אני זוכר שברגע האמת ביקשתי שיגיד 'אני מוותר על תפקיד ראשות הממשלה ושגדעון סער יהיה ראש הממשלה כדי לאפשר הקמת ממשלת ימין', ושיאמר את זה בפומבי, אבל זה לא קרה. פה אני עצרתי". אגב, דוידי לא תולה את הכאוס הפוליטי רק בימינה. היו לדבריו גורמים נוספים שגרמו לזה לקרות, אבל הוא לא מפרט.
דוידי חושש שהמדיניות הנוכחית של הממשלה היא בכייה לדורות. "הלכתם על חוק החשמל עם הבדואים, לפחות תנו מענה להתיישבות הצעירה. הייתי שם בסיורים. יש שם משפחות עם ילדים שגרות על איזה ג'בל לא בגלל הטבה ולא בגלל הבטחה לקרקע, אלא בגלל שהם יודעים שהם מונעים השתלטות פלשתינית על עוד שטחים".
כנבחר ציבור בעצמו התקשה דוידי לשמוע את ההתבטאות של בנט שהוא הסיר מעליו את עולו של הציבור. "מה אתה אומר בזה? מה המסר לעם ישראל? לבוחרים שלך?"
המילים האלה מאוד ערבות לעיתונאים בכירים מסוימים.
"מה הוא חושב, שהם המליכו אותו כי הם אוהבים אותו? אני אומר לך, זה כאב לב. מהמקום המוניציפלי שלי אני עושה דברים יחד עם כל השרים - נגב וגליל וחינוך וכלכלה, אבל ברמה המדינית בסוף אתם שם, תילחמו על זה. ראש הממשלה לא יכול להביא חשמל להתיישבות הצעירה?"
תגיד, איך היה לחזור לראשות העיר? לא כעסו עליך, על הסיבוב הזה?
"לא חזרתי, המשכתי. חזרתי בהרבה שמחה. עמית סגל ביקר אותי על כך בבוקר, ובאותו ערב הוא חזר בו. אני חושב שיש גורמים פוליטיים שמנסים להעלות את זה על נס". הסיבוב שבנט עשה הזיק לדוידי ברמה התדמיתית, אבל הוא כבר שיקם אותה בחזרה. "הוכחתי מעל לכל ספק שאני במקום הנכון מבחינת סט הערכים שלי, ושום תפקיד לא יזיז אותי מהם. זה ההבדל ביני לבינו. נפתלי הוא איש הייטק, אני לא איש הייטק".
נראה אותך בבחירות הבאות?
"אני ממשיך כל בוקר לעשות את עבודתי. אני אוהב את מה שאני עושה ואני אוהב את תושבי שדרות והנגב. ויש לי כלל: אני נמצא במקום שבו אני יודע להשפיע בצורה הטובה ביותר ולעשות טוב למען עם ישראל".
במילים אחרות, אם תהיה קונסטלציה שבה אתה כן רואה שתוכל להשפיע, לא מן הנמנע שתתמודד שוב בזירה הארצית.
"אולי בעתיד הרחוק. בינתיים אני מתכוון להיות ראש עיריית שדרות".
***