עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

האירועים בישראל לא מחכים לשוטר תנועה שיכוון אותם. אין להם סבלנות להמתין שכל אחד יקבל את מקומו הראוי ורק אז יפנה את הבמה.

הם רודפים זה אחר זה, נתקלים זה בזה, מערבבים לנו את המציאות ולא משאירים שהות לעכל. לפעמים זו פשוט החמצה. ובכן, ברשותכם, אני מחזירה לרגע את גלגל הזמן ליום ראשון בבוקר, להלווייתו של הרב חיים קנייבסקי, ומתבוננת שוב בשעות הספורות האלה.

נתחיל בפן האישי. אין לי זיכרונות מהרב קנייבסקי או מרעייתו הרבנית. בני משפחתי לא עלו אליו לרגל ולא ביקשו ממנו ברכות. מבחינתי הוא היה גדול דור, מנהיג של מגזר ענק בישראל, אבל לא שלי. המבט הזה, של משקיפה מן הצד, של לא מעורבת רגשית, אִפשר לי לקבל בהערכה ובהפתעת את מה שקרה כאן בשעה שתים עשרה בצהריים באותו יום וגם קצת קודם.

השידור עובר לדום

זה לא היה צפוי. גלים פתוחים ושעות אולפן שמוקדשות לנושא אחד מתגלגל מוכרים לנו מאירועים לאומיים. אם לדייק, בדרך כלל מאסונות לאומיים: צוק איתן, אסון המסוקים, הסופה אלכסה שהגיעה לישראל לפני שמונה שנים (מי אמר ניתוק מחשמל ולא קיבל), השרפה האיומה בכרמל ואסון מירון. מלבד אלה היו גם אירועים הקשורים לאדם אחד, שהצדיקו שידורים מהאולפן ומהשטח. השחרור של גלעד שליט, שהעם דאג לו ושילם תמורת חירותו בדמים מרובים, ההתמוטטות של ראש הממשלה אריאל שרון, וכמובן, איך לא, רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

כל אלה, למעט אסון מירון, נגעו לשכבות רחבות מאוד באוכלוסייה. וגם אסון מירון היה האסון האזרחי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל וקיפל בתוכו סיפורים אנושיים כואבים ומצמררים. שווה גל פתוח פלוס פלוס.

אבל ביום ראשון, באופן בלתי צפוי, עמדו שידורי ישראל דום לנוכח הלווייתו של הרב קנייבסקי. כל האולפנים הרכיבו פאנלים מיוחדים, שלחו כתבים לבני ברק ולמשל"ט המשטרה והקדישו לאירוע שעות ארוכות. הם הסבירו לצופה מה הוא רואה מול עיניו: מי עומד במרפסת, מי נושא באותו רגע את ההספד וגם מה בעצם הוא אומר. ההברה היידישאית שהייתה שזורה בהספדים והדיבור על התוספות והתוספתא, על בבלי וירושלמי, על "האי גברא רבא", היא לא שפה בהירה לכל אדם בישראל. בשביל רבים מאלה שחיים כאן זו בעצם שפה זרה.

יודעים מה? בואו נדבר רגע דוגרי. זו לא רק השפה. בשביל יצרני החדשות ובשביל רבים מאלה שצופים בהן או מאזינים להן, השידורים שהתקיימו ביום ראשון בבוקר היו כמו ביקור בחו"ל, כמעט חוויה אנתרופולוגית. מי שהסתלק מן העולם הוא אדם ישיש, בן 94, שלא נראה כמו חלק גדול מהצופים או מבני משפחתם ומקיים אורח חיים שונה בתכלית משלהם. הוא מנהיג דגול של מאות אלפי בני אדם, אבל לא של צופי חדשות 12, 13 או כאן חדשות. בינו ובינם שוררות מחלוקות אידאולוגיות רבות על עבודה ותורה וצבא. ופתאום - מהפך. האולפנים האלה, שאנחנו רגילים לתדלק אצלם מדי יום כמה ליטרים של סכסכת ופלגת עושים את הפעולה ההפוכה. הם מתווכים, מסבירים ומנגישים לצופה עולמות שחיים כאן במדינה במקביל אליו, כל כך רחוקים אבל גם כל כך קרובים. העולמות של השכנים שלו מבני ברק וירושלים ומודיעין עילית. הערוצים המסחריים חיים על שני דיברות: עשה לך פרסומות ולא יהיה לך אחוז רייטינג נמוך לעולם. ביום ראשון הם עשו בחירה נדירה של ויתור על שני אלה.

לפני כ־37 שנים נפטר אביו של הרב קנייבסקי, הסטייפלר. בתחילת השבוע הסתובב ברשתות מכתב שכתב אדם בשם משה אבי־שלום לאחת ממערכות העיתונים בשבוע שבו הלך הסטייפלר לעולמו. "בבני ברק נפטר הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי, המכונה 'הסטייפלר'. השתתפו בהלוויה - שכמוה לא הייתה בארץ - כ־200-150 אלף איש מכל הארץ וגם מחו"ל", הוא כתב, "גדולה תמיהתי על כך שהטלוויזיה לא מוצאה לנכון לדווח ולתאר את ההלוויה הגדולה הזאת, שהייתה אירוע מרשים ביותר הן מבחינה חדשותית והן מבחינה יהודית־ישראלית. מוזרים דרכי הטלוויזיה שלנו". אבי־שלום התלונן על ההתעלמות הזאת, והנה, כמעט ארבעה עשורים אחר כך, בהלוויה של הבן, התרחש התיקון.

העולם שייך גם למבוגרים

למה זה קרה דווקא עכשיו? אולי בגלל שיש היום כבר מספר לא מבוטל של עיתונאים דתיים וחרדים שיכולים להסביר עד כמה האירוע הזה חשוב ומטלטל (בערוץ 12 השידור הובל בידי סיון רהב־מאיר והפאנל הורכב כולו מאנשים ונשים חובשי כיפה, פאה או מטפחת). אולי משום שיש איזו סובלנות חדשה, והבנה שיש כאן כמה תרבויות שמתקיימות זו בצד זו וצריך לתת לכל המגזרים, גם אם הם שונים ממך, את תשומת הלב הראויה. אולי זה קשור גם לחיכוך ההולך וגדל של החברה החרדית עם החברה החילונית: קצת יותר צבא, קצת יותר עבודה, קצת יותר היכרות.

ויותר מפתיחת הלב של הערוצים האלה הייתה כאן גם הקשבה. והלוואי שאבני הדרך בעולמו של הרב - הצניעות והפשטות, המסירות לכלל עם ישראל, החריצות שלא תיאמן והמחויבות לחיים של תורה - יעברו ולו במעט לקהל הצופים והמאזינים, בין אם הם תלמידיו ובין אם לאו. רבים כתבו על כך שהוא מהווה ניגוד כה חריף לעולם המודרני שלנו, והנה העולם המודרני הזה ידע להצדיע לו, למרות שהוא שייך לצעירים. אז הנה, הוא גם שייך למבוגרים מאוד, ולאלה שמעריכים אותם.

הייתי רוצה להאמין שהשידורים האלה הם פתיחתו של עידן חדש בתקשורת הישראלית. עידן שיש בו מקום לכל המגזרים ואין בו סטיגמות. אבל אני לא תמימה מספיק. אז אסתפק רק בתקווה שהבוקר ההוא של יום ראשון, בוקר שבו נטמן גדול ישראל עצום, היה גם רגע שמשקף תהליך. תהליך של עולמות שנפתחים אט אט זה לקראת זה ברגעים של צער והלוואי שגם בשמחות וגם בסתם ימים של חול.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***