"בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה", כך קבע צ'רצ'יל על הפייסנות ההיא בהסכם מינכן. ואכן, יחד עם המערב, היא זכתה בשתיהן במלואן. למזלה הוא היה שם כדי למנוע מהחרפה להפוך לנצחית: ראשית על ידי הניצחון המלחמתי של מה שהוא הגדיר "מקור הרשע", ולא פחות חשוב – בהבאת ראשי המשטר הנאצי למשפט בינלאומי ופומבי, כפושעי מלחמה וכמחריבי ההומניזם. בנירנברג נקבע לדורות כי הליברליזם וההומניזם ניצחו את הרוע המוחלט.
לכן, לא לחינם סיום מלחמת העולם השנייה, שגיבשה את המערב כמגן ערכי החירות והדמוקרטיה, הוביל באופן טבעי לפרק השני של המערבון שלנו – הכרזת מלחמה על ברית המועצות של סטאלין, השותף מהפרק הראשון. הטוטליטריזם בעל השאיפות האוניברסליות הפך לאויב האידיאולוגי המובהק. לו אמריקה של רוזוולט וטרומן הייתה נענית לדרישת צ'רצ'יל להצטרף לחזית צבאית נגד סטאלין גם בתקופה הקצרה לאחר המלחמה שבה לרוסיה עוד לא היה עוד נשק גרעיני, המערב יכול היה אולי להציל את העולם מעשרות שנים של רודנות רצחנית. אבל המערב סירב לצאת למלחמה נוספת. הוא בחר במלחמה קרה של מאבק כלכלי, שחקני פרוקסי ושימוש בעוצמה רכה. הטראומות של ארצות הברית מהירושימה ונגאסקי והעייפות הכללית אחרי המלחמה, הכריעו. ההכרעה הזו הייתה אות הפתיחה של הפרק השלישי והמדהים שעברו המערב והסובייטים ביובל הבא. מעמדה אידיאולוגית קוטבית עברו שני הצדדים תהליך המרה איטי, כל אחד לכיוון עמדתו של השני.
מרקסיזם חדש במערב
נתחיל בתנועה מהמערב מזרחה. מתרבות המקדשת את הזהות בכלל ואת הזהות הלאומית והדתית בפרט, כתשתית של חירות האדם, הפכה התרבות המערבית לנושאת הדגל של פירוק הזהויות. ה'אני', הזהות האנושית, הפכה לערטילאית, שיכולה לפשוט וללבוש כל צורה ולייצג כל נרטיב. הזהויות הוגדרו ונתפסו כהבניות חברתיות, וזכויות האדם נותרו רק מנת חלקם של החלשים והמוחלשים. אלו נהיו הצודקים האולטימטיביים, כי כמו הפועלים בחוק הטבע של מרקס, גם הם מתקוממים נגד מנצלים (פיקטיביים), המשתמשים בתודעה כוזבת של הגדרות ביולוגיות על מין, או של תפיסות לאומיות על מוצא אתני. מרקסיזם חדש כבש אפוא את המערב, דווקא בשעה שמעבר למסך הברזל, חומת ברלין הלכה ונסדקה.
לאורך אותן השנים, במזרח אירופה הַמשיכה אל המגנט המערבי גדלה. הזהות הלאומית והדתית הבשילה בקרב העמים שם, והנסיבות הכלכליות הטראגיות, בצד התהליכים הגלובליים, הביאו בהדרגה לשינויים משמעותיים, ובסופו של דבר למהפכה ולשינוי המשטר בלי אף ירייה אחת. ברית המועצות התפרקה, חמש־עשרה מדינות לאום נוצרו תוך זמן קצר, בחירות נערכו במדינות השונות, השוק נפתח, וברית ורשה, המקבילה המערבית לברית נאט"ו, פורקה בהסכמה, בצד הסכמים נוספים לעצירת מרוץ ההתחמשות.
נקודת המפגש הזו, בפרק השלישי של מערכת היחסים בין המזרח הסובייטי למערב האמריקני, ששיאה היה בגלסנוסט של 1989, התבררה כטראגית. כגודל הציפייה הרוסית היה גודל האכזבה. קודם כול בממד הערכי: רוסיה, שהעריכה את הישגי המערב ורצתה להיבנות מהחיבור לתשתית הערכית שלו, מצאה מערב מבולבל שהפך למפרק ראשי של ערכיו שלו. המוכנות הרוסית להתפתח ולאמץ נורמות מערביות קיבלה כתף אמריקנית קרה שמנסה לנתב אותה לפגיעה בעצמאות התרבותית והמדינית של ברית המועצות.
הסובייטים פגשו מערב נצלני שלמעשה ממשיך בכיבושיו הקולוניאליסטיים, אך הפעם בצורה מתוחכמת, דרך תאגידי ענק ויצירת סכסוכים. לא היה להם קשה להבחין בניסיון לנצל את החולשה כדי לקנות בזול את המשאבים הטבעיים של רוסיה עצמה. הציפיות של הרוסים בראשות גורבצ'וב וילצין, שהמערב יעזור להם להתארגן, ללכת בדרכיו, להצטרף יחד ליצירה גלובלית משותפת – נכזבו קשות.
מצד המערב בדרך כלל לא היה שיתוף פעולה אמיתי. ההתחייבות המפורסמת של בייקר לגבי נאט"ו – "לא נתרחב אפילו אינץ' אחד מזרחה" – הפכה בפועל לבליץ של התפשטות במזרח אירופה. גם התשובה של בוש לשאלת גורבצ'וב, "נאט"ו נשארת כארגון שיעסוק רק בצרכים אזרחיים", התבררה כצינית נוכח נחלי הדם של אזרחי סרביה, עיראק, אפגניסטאן ומקומות נוספים שבהם התערב נאט"ו מאז.
היום אנחנו בפרק הרביעי. ולדימיר פוטין הוא מבוגרי האכזבה של חורף 89'. הבטחתם לו אביב ופריחות, הבטחתם לקיים הבטחות. וזה לא קרה. אז הוא וחבריו עיצבו מודל חדש לרוסיה: לא מתחשבים יותר במערב. אין ציפיות – אין אכזבות. בונים באופן עצמאי את המדינה והזהות הרוסית, את העוצמה הצבאית והכלכלית שלה, בצד כבוד ואימוץ של הישגי המערב ככל האפשר. רוסיה רחוקה מלהיות משטר אידיאלי שדואג לזכויות האדם והאזרח כראוי, יש בה שחיתות ובעיות רבות, אבל היא מודרנית ומערבית יותר מאי פעם.
איראן כנייר לקמוס מוסרי
מן העבר השני ניצב מערב פוסט־מודרני, פוסט־אידיאולוגי. אפילו כשמאיימים על קיומו, המערב החדש לא מוכן לקרוא לאיום בשמו. הוא פותח את שערי אירופה להגירה מוסלמית, הוא מתאבד דמוגרפית, הוא מאפשר הסתה משתוללת במסגדים בפריז ובלונדון, נשיא המעצמה העולמית קד לפני דיקטטורים רצחניים, ואולי שיא הטירוף במערכת הבינלאומית הוא הרכנת הראש שלו מול הרפובליקה השיעית ששר החוץ שלה מצהיר בגלוי, שמונים שנה אחרי המשטר הנאצי, שהיא מתכוונת ברצינות גמורה לממש את חזונה להשמדת מדינת ישראל ולהשתלטות על העולם החופשי כולו.
בדיוק כמו גרמניה של היטלר מהפרק הראשון, איראן היא בעלת אידיאולוגיה רצחנית אנטי־הומנית, היא משקיעה הון בבניין הכוח שלה תוך הפרה של כל ההסכמים (כפי שנהגה גרמניה לגבי הסכמי ורסאי), והיא גם מפעילה את הכוח הקיים שלה להשתלטות טרוריסטית על מדינות אחרות וזריעת טרור בכל העולם. איראן היא נייר הלקמוס המוסרי של המערב החדש, והיא מעידה במדויק על החומרים שמהם עשוי היום המערב.
המנצחים את הנאצים של הפרק הראשון רואים בפרק הרביעי את ההכנות להשמדה ושותקים. הם הרי היו צריכים להפציץ את בושהאר, לשם כך הם הקימו את האו"ם עם מגילת הזכויות שלו, לשם כך הם הקימו את נאט"ו. אבל הם מעדיפים לשמוע באו"ם את הגינויים הבוטים נגד ישראל, ולהשתמש בנאט"ו כדי ליצור מערכה כנגד רוסיה.
זה בדיוק מה שקרה וקורה היום באוקראינה. פוטין של הפרק הזה הוא לא טיפוס שמוותר בקלות. כשרוסיה הייתה חלשה, אוקראינה הצליחה להכניס כוחות למדינות רבות באזור ולהשפיל אותה בסחר הבינלאומי, אבל היא התחזקה והתייצבה בימי פוטין, והוא התריע שוב ושוב שחבירה של אוקראינה לנאט"ו היא איום ממשי. כבר חמש־עשרה שנה שהמערב מנסה להשתלט על אוקראינה. ברור שגם פוטין לא טומן ידו בצלחת, אבל חתימה עם נאט"ו בגבול הענק והחשוף נתפסת על ידו כאיום ממשי על רוסיה, ובפרט שהשנים האחרונות העצימו את העוינות האוקראינית, שהתבטאה ביחס למיעוט הרוסי, כולל מניעת הצבעה בבחירות ואיסור לימוד השפה הרוסית, גניבת הגז הרוסי ועוד דברים, שהופכים טילים מערביים על הגבול לצעד אחד יותר מדי עבור רוסיה החדשה.
אתם בטח שואלים – מדוע המערב, שבפרק הזה עושה אהבה ולא מלחמה אפילו עם איראן, מתעקש להילחם דווקא ברוסים?
אז קודם כול, הוא עדיין לא מלכלך את ידיו בשדה הקרב. כמו שהוא השתמש באפגניסטן, הוא משתמש באוקראינה. אבל נכון, הוא מתעקש להגדיר את רוסיה כאויב. וחשוב מאוד להבין למה. כי גם סליפי ג'ו צריך את הבד־גאי, הוא לא יכול לוותר עליו, כי רק 'אויב' טוב יוכל להסתיר את הערווה והחרפה בכניעה מול האויבים האמיתיים, רק רעש תופי מלחמה של גוד גאייז ובד גאייז ימנע מאנשים לזהות את הטרלול הפרוגרסיבי. ומי יותר טוב מהדוב הרוסי לשמש עבור המערב בכלל והאמריקנים בפרט כדמות האויב?
כל המאפיינים קיימים ונגישים – מאות שנים של שנאה, היסטוריה של מלחמות עקובות מדם, אין־סוף דימויים שאפשר להשתמש בהם – בקיצור, שחקן מושלם למלחמה של המערב בעידן הזה. אבל למעמיקי ראות, זוהי מלחמה עם עצמו. מערב פרק א' המפרפר למוות בידיו של המערב מפרק ד'.
במלחמה הזו אנחנו חייבים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.
***