משהו בתרגולת הצבאית הזו מרגיש מוכר, עם ריח של חול וים וטעם מלוח של דמעות. כאשר שמעו ראשי שדולות ארץ ישראל וחומש בכנסת על התנהלות הצבא בימים האחרונים בחומש, צלצלו באוזניהם פעמוני אזהרה ישנים בני 17 שנה. "מחסומיזציה־פרובוקציה־דה־לגיטימציה", זה השילוש שטבעה ח"כ אורית סטרוק, יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, המתאר את תורת הלחימה של צה"ל בכל הנוגע ללחימה בהתיישבות. "הגענו השבוע, ראשי השדולות – ח"כ יולי אדלשטיין ואני, לסיור בחומש, לאחר שהגיעו אלינו תלונות מצטברות לגבי המתרחש במחסומים שם. מדובר בהקמת מחסומים חדשים בכניסה לחומש, עיבוי המחסומים הקיימים, והתנהגות נוקשה של חיילים וקצינים במחסומים כלפי אנשי חומש, נוקשות שלא הייתה כמוה בעבר". עיבוי המחסומים והקשחת היחס, מסבירה סטרוק, הם מנגנון לחץ ליצירת פרובוקציות שמשרת מיד את דובר צה"ל, המוציא הודעות לא מחמיאות לתקשורת על חיכוכים בין המתיישבים לצה"ל במחסומים, ויוצר להם דה־לגיטימציה. סופו של תהליך כזה, כזכור מימי העקירה הגדולה ההיא, הוא השחרת פני המתיישבים ויצירת לגיטימציה ציבורית להשלכתם מהבית והריסת חבל הארץ שהפריחו. "גם במקרה של חומש, הבעיה של הממשלה בביצוע פינוי היא הגיבוי הציבורי העצום שיש למקום הזה, כפי שראינו אחרי הרצח של יהודה דימנטמן הי"ד. יצירת הפרובוקציה היא הפתרון".
סטרוק ואדלשטיין ביקשו להגיע לשטח כדי לבחון מקרוב את ההתרחשות במחסומים, וכדי להוציא לתקשורת את העובדות האמיתיות נוכח ההכפשות שמפרסם דובר צה"ל על מתיישבי חומש. אבל עוד לפני שהספיקו לבחון את המחסומים, הופתעו חברי הכנסת לשמוע על התפתחות מדאיגה בהרבה: יום קודם לכן, ביום שני השבוע, התקיים במקום סיור מיפוי של אנשי המינהל האזרחי, שעל פניו נראה כמיפוי לקראת פינוי. מיפוי השטח, טוענת סטרוק, מצביע על כוונה לפנות את הישיבה עצמה ולחסל את ההתיישבות בחומש, מהטעם הפשוט שלא נותר במקום שום דבר אחר לפנותו אחרי הריסות חוזרות ונשנות שביצעו כוחות הביטחון במקום מאז הרצח. לא רק המבנים ובתי המשפחות שהיו במקום נהרסו, אלא גם הצנרת ומכלי המים. רק ביתן השירותים, במחווה של אנושיות ולאחר משא ומתן ממושך, נותר עדיין על כנו לטובת בני הישיבה.
אבל גם חוויית המחסומים שאותה חוו סטרוק ואדלשטיין מקרוב הייתה לא נעימה, בלשון המעטה. בכניסה לחומש הוגבהו המחסומים הקיימים ונוספו כאמור חדשים, במטרה לבודד פיזית את הישיבה ולהקשות דרמטית על הגעת תומכים למקום, וגם על התלמידים והאברכים עצמם. עד כה הותרה הכניסה על פי רשימה שמית של אנשי הישיבה שחוברה על ידי צה"ל עצמו, וכעת גם רשימת המורשים הזו צומצמה. התוצאה המסוכנת, אגב, היא שתלמידים רבים המבקשים להמשיך את הלימוד כסדרו מגיעים דרך שבילים עוקפים ועוברים דרך כפרים ערביים בדרך. את המציאות הביטחונית הבעייתית הזו יוצר צה"ל במו ידיו.
איום הפינוי הוא ברמה המיידית, מתריעה סטרוק, ומדיניות המחסומים מעידה על כך. "מטרת המחסומיזציה הזו היא גם בידוד פיזי של המקום כך שעל ההר יהיו רק מעט אנשים, וגם בידוד תודעתי על ידי ניסיון ליצירת פרובוקציות במחסומים וביקורת ציבורית על אנשי חומש, שבעיניי ראיתי כיצד הם עושים מאמצים עילאיים כדי לא להתעמת עם החיילים". סטרוק עצמה, על אף מעמדה הציבורי, לא זכתה ליחס מכבד יותר במחסום הכניסה לחומש: "הצורה שהקצין דיבר אליי, חברת כנסת, הייתה משפילה ומזעזעת. אל הבחורים מדברים בגסות רוח ממש. הכול נעשה במטרה למזער את התמיכה הציבורית בחומש". גם מראה תלולית העפר שהוגבהה בדיוק במקום שבו נרצח יהודה דימנטמן הי"ד, קומם את הח"כים: "במקום להציב שם אנדרטה לזכר הנרצח, מקימים שם מחסום".
ייתכן כי בזמן שאתם קוראים את השורות הללו ישיבת חומש כבר פונתה, אולם חברי הכנסת מבטיחים לפעול למען האחיזה במקום כך או כך: "הגשנו דרישה לדיון מיוחד בפגרה במליאת הכנסת בנושא הזה, שחתומים עליה 25 ח"כים, מה שמחייב את קיום הדיון. כמו כן, בסיור הפגרה של השדולה נכניס את חומש למסלול הסיור".
מלבד הפעילות המשותפת של שדולות ארץ ישראל וחומש, מצביעה סטרוק על שני כיוונים חיוניים נוספים להצלת חומש: "הציבור חייב להיכנס לפעולה, כי זה מה שהממשלה סופרת – את ההתגייסות הציבורית. כמו כן, אנחנו קוראים לכל השותפים בקואליציה, שאחרי הרצח התחייבו למשפחה שלא יהיה פינוי, לשים לב מה מתרחש להם מתחת לאף. לא ייתכן שתיתנו יד חופשית לבני גנץ ולא תהיו מעורבים. מדובר פה בפרס לטרור". אבל, היא מדגישה, פינוי בחומש יהיה מעשה חמור לא רק בשל רצח תלמיד הישיבה, אלא משום שמדובר בנסיגה ריבונית מהשטח: "חומש הוא אירוע אחר מכל פינוי של מאחז כמו מעוז אסתר ואחרים שממשלת בנט מפנה כל הזמן. בכל מקום אחר שפונה, כמו מגרון או עמונה, השטח לא נמסר לאויב, הוא לא פונה מנוכחות ישראלית. אם ארצה, אני יכולה לבקר עכשיו במגרון. אבל פינוי של חומש הוא נסיגה מהשטח ומסירתו לאויב, לכן זה אירוע בסקאלה אחרת לגמרי".
בישיבת חומש, לעומת זאת, מעדיפים לא לדבר על פינוי. "אנחנו פה על ההר, נשארים ולומדים מה שלא יהיה", אומר מנהל הישיבה, מנחם בן שחר. אנשי הישיבה מודעים היטב לכוונותיו הברורות של שר הביטחון גנץ לפנות את המקום עוד מימי השבעה על יהודה דימנטמן הי"ד, אבל מבקשים להזכיר כי "יש ציבור ענק מאחורי חומש. אנחנו רק שליחי ציבור לתיקון חטא הגירוש. אנחנו נגיע לפה שוב ושוב כדי להזכיר זאת למי ששוכח. את הגיבוי הציבורי ראינו היטב בצעדות הענק ובנוכחות אלפי היהודים שבאו לכאן".
מה שיותר מטריד מבחינתו של בן שחר הן ההצקות וההתנכלויות היומיומיות של צה"ל, כפי שכבר תואר לעיל על למחסומים, עצירת אספקת המים ועוד. "כל יום יש גזירות חדשות. עכשיו גם לא מרשים להחנות רכבים במחסום וללכת משם ברגל, גוררים את הרכבים לאנשים. הם מנסים להדק את הרצועה כדי לאפשר פינוי. אבל הקצינים בשטח", הוא מגלה, "מבקשים שנדבר עם קובעי ההחלטות שמעליהם. הם מלאי תסכול שפלוגות מבצעיות מתעסקות בשטויות האלה. אנחנו ממשיכים בלימוד יום יום כרגיל, ומבקשים: די, תנו לישיבת חומש להתנהל בחופשיות".
עלייה תלולה באכיפה נגד יהודים
ועד שיוכרע גורלה של חומש, ממשלת בנט בהובלתו של שר הביטחון גנץ כבר מציגה קבלות מרשימות בתחום ההרס בקדנציה הלא ארוכה שלה. חודשים אחדים לאחר מסע ההרס במאחזים בבנימין – עוז ציון, רמת מגרון וגאולת ציון – הסתערו השבוע השופלים על בתי שני המאחזים הסמוכים ליישוב כוכב השחר: מעוז אסתר ואעירה שחר. שמונה בתי משפחות נהרסו ושני בתי כנסת הוחרבו כליל.
נתונים שהתקבלו מהמינהל האזרחי באיו"ש לבקשת ארגון לביא מעלים אומנם כי מגמת העלייה בהיקף ההריסות לא החלה בימי הממשלה הנוכחית. על פי הנתונים, בשנת 2020 הוכפל מספר הבתים של יהודים שנהרסו, בעוד שהאכיפה כלפי הפלשתינים כמעט ולא הושפעה, חרף זינוק משמעותי בהיקף הבנייה הבלתי חוקית הפלשתינית.
כך, בעוד שבשנת 2020 איתר המינהל האזרחי 1,179 מבנים לא חוקיים של פלשתינים – פי שניים ממספר המבנים שאותרו בשנת 2019 – בוצעו פעולות הריסה רק כלפי 290 מהם, לעומת 232 פעולות הריסה שבוצעו בשנת 2019. מכאן כי למרות הכפלת המבנים הבלתי חוקיים הפלשתיניים, נותרה אכיפת המינהל האזרחי בשיעור דומה פחות או יותר.
לעומת זאת, מגלים הנתונים, בשנת 2020 חלה עלייה משמעותית בפעולות האכיפה כלפי מתיישבים יהודים. כך, בעוד שב-2019 נערכו 22 פעולות הריסה נגד בנייה בלתי חוקית של יהודים, בשנת 2020 התבצעו כבר 50 פעולות כאלה – יותר מפי שניים.
בשטח מדברים הפעילים על מדיניות כוללת של החמרת היחס למתיישבי הגבעות בקדנציית בנט־גנץ, שמשתקפת בארבעה קריטריונים. "קודם כול מבחינת ההיקף", מסביר פעיל ההתיישבות אלישע ירד, "להרוס בבוקר אחד בתים של שמונה משפחות עם עשרים ילדים, ושני בתי כנסת, זה משהו שלא ראינו כבר תשע שנים, מאז פינוי מצפה אביחי בקריית ארבע. שנית, ישנה מלחמת חורמה בכל גבעה חדשה שמנסה לקום, על אף שבדרך כלל מדובר בתגובה לרצח של יהודי. תוך פחות מ־24 שעות מגיעים להרוס כל נקודה חדשה. בדרך כלל אחרי רצח היו מכילים מקום כזה לפחות לתקופה מסוימת, אבל עכשיו כותשים כל גבעה חדשה שוב ושוב.
"שלישית, התכיפות של הפינויים: פעם זה היה מתרחש בהפרשים של שנה עד שנתיים, עכשיו אנחנו רואים הרס אחת לכמה שבועות או לכל היותר כמה חודשים. לא מדובר באכיפה פה ושם, אלא במאבק סדור בהתיישבות. ורביעית – האלימות המשטרתית. השוטרים מגיעים נחושים נגד המתיישבים, כאילו מישהו שיסה אותם בנו, נראים כאילו שהם יודעים שיש להם גיבוי לכל דבר שיעשו, לא משנה איזו אלימות מטורפת הם יפעילו. הם גם צוחקים מול המצלמות, לא מפחדים מכלום. יש פה שינוי מגמה בממשלה הזו, שרוצה למחוק את הגבעות כדי לנקות את השטח לטובת הקמת המדינה הפלשתינית שהולכת ונבנית בימים אלו, ורק הגבעות מונעות את התפשטותה. הגבעות מפריעות למהלכים שגנץ מנסה לקדם, לכן הוא נלחם בהן, ובכך הוא גם מרצה את אבו מאזן".
תושבי מעוז אסתר ואעירה שחר התעוררו בדמדומי השחר של יום שני אל שוטרים שפורצים להם אל הבית כמעט ללא אזהרה מוקדמת. אשתו של גלעד עטיה הייתה לבדה בבית עם חברה נוספת, שכן בעלה היה בשירותו הצבאי. כשהגיע למקום, הבית כבר היה חרב, כשחלק מהציוד האישי קבור תחתיו. עטיה חש אכזבה כפולה, לא רק על הבית שנהרס אלא גם על המדינה שאותה בא לשרת במלוא הנכונות, ובאותו זמן היא מפנה לו עורף. "זאת הרגשה קשה. הודעתי למפקדים שלי שאני פשוט לא יכול לחזור לצבא עכשיו, אני צריך לעסוק בבניית הבית, להיות עם אשתי במצב הזה. אני חייל ממושמע, אבל אין לי ברירה. אפילו המפקד האישי שלי אמר שזה הצד המכוער של צה"ל".
מרים אמסלי, תושבת אעירה שחר, ניסתה להגן על שתי בנותיה הפעוטות מרסיסי הזכוכית שניתזו לעברן כשפרצו השוטרים אל ביתה דרך הוויטרינה. גם היא מספרת על חוסר התחשבות, כאשר היא והבנות נדרשו להתפנות מהבית בשעת לפנות בוקר קפואה, וחלק מהציוד שלהם כלל לא הוצא לפני הרס הבית. בעלה אזק את עצמו אל המבנה ונעצר. כלל המשפחות שביתן נהרס זכו לחיבוק של היישוב כוכב השחר הסמוך, שדאג לכולן למגורים חלופיים ולצרכים בסיסיים. אבל תושבי הגבעות החלו מיד בבנייה המחודשת, תוך ניהול מבצע גיוס כספים הכרחי לחידוש הבנייה בגבעות.
ויש מי שביתו הפרטי לא נחרב בפינוי הזה, אבל כשחזה בשופלים נוגסים בבתים הרגיש שהוא מאבד את בנו בפעם השנייה. אברהם סנדק, שהיה בעצמו מראשוני המאחז הוותיק מעוז אסתר, שוטט לאחר ההרס בין החורבות ונעצר ליד הבית שבו התגורר בנו, אהוביה סנדק ז"ל. "ליבי נקרע לראות איך לקחו לנו גם את הזכר הפיזי האחרון שנשאר לנו ממנו: החדר שגר בו, עם החפצים, הכוננית, הפתקים והספרים שלו. בחוסר האנושיות שלהם כלפינו, המשפחה השכולה, הם אפילו לא טרחו להוציא את החפצים האישיים לפני שהרסו את הבית". גם בית הכנסת בגבעה נקרא על שמו של אהוביה ז"ל, אבל הוא לא זכה ליחס מועדף. "כשתלשו אותנו מבית הכנסת שהקמנו לזכר אהוביה, נשכבתי על אדמת ארץ ישראל ונישקתי אותה, חשתי את הכאב שלה ורציתי לנחם אותה, אבל הרגשתי שאני מתנחם מהאדמה הזו". התמונה הזו הזכירה לו תמונה אחרת מלפני מספר שנים: "בפינוי עמונה השני, העיפו אותי ואת אהוביה מבית שהיינו בו, וגם אז נשכבתי על האדמה. גיליתי לידי את אהוביה, שהיה רק בן 13 וחצי, שוכב על האדמה לידי, היה לנו ממש את אותו חיבור לארץ".
שיטוט בין הריסות מעוז אסתר גילה לאב תמונה מחייכת של אהוביה שהייתה תלויה באחד הבתים. "כאב לי לראות את התמונה הזאת כך, אבל מצד שני אמרתי לעצמי: האופטימיות, החיוך ואהבת הארץ של אהוביה ממשיכים לחיות גם בתוך ההריסות. זה מה שנותן לנו כוח להמשיך לרשת את הארץ, וזה גם מה שינצח בסוף".
לתגובות:
***