הקור החברוני, העייפות שהצטברה שלושה שבועות והמרחק מהבית – כל אלה השתקפו היטב על פניהם של הלוחמים מגדוד מילואים 8717, אך לא הצליחו לעצור את האווירה המחויכת והאחווה ביניהם. אני פוגש את קציני הגדוד במוצב בעתניאל, שם מבצע הגדוד תעסוקה מבצעית שהסתיימה השבוע (ד') לאחר תקופה של מספר שבועות במקום. מג"ד הגדוד, ישראל רוזנפלד (34), במקור מהיישוב פדואל, חתום על התואר מג"ד המילואים הצעיר בצה"ל. אומנם בעוד זמן לא רב יצטרף מג"ד מילואים נוסף ויחזיק יחד איתו בתואר הנכסף, אך לעת עתה הוא שומר על הכתר. לצד עיסוקו הרב במילואים, גם חיי היומיום שלו אינטנסיביים למדי – הוא מייסד ומזכיר היישוב קדם ערבה בצפון ים המלח. "גם כשאני במילואים כמג"ד, אני די עסוק בכיבוי שריפות ביישוב שלי", הוא מספר. "למשל, שני עצים נפלו לאחרונה ביישוב, והייתי צריך לתפעל את האירוע הזה במקביל למילואים".
לצידו יושבים בשולחן רס"ן אבי צדקה, סמג"ד הגדוד, מנהל קבוצה בחברת ההייטק 'מאבניר'; רס"ן יוסי אוכמן, קצין אג"מ, מנכ"ל חברת 'טלגיל מחשוב ובקרה בע"מ' המתמחה במכשירי השקיה לחקלאות; רס"ן גלעד קליין, מ"פ בגדוד, מנהל פרויקט בתעשייה האווירית (אלתא); וסרן אלעד סלע, סמ"פ בגדוד, רכז מחוז דרום בבני עקיבא. והם לא לבד. מ"פ המסייעת בגדוד, רס"ן בנצי קרוגליאק, עובד באזרחות כראש תחום פיתוח רשת חלוקה בחברת החשמל; קצין הרכב, רס"מ שימי אלימלך, הוא מנהל מרחב דרום ב'קסטרו'; קשר המ"פ וב. קודקוד, רס"מ קובי בן ארויה, הוא מנהל מערך הסחיטה ב'פרימור'; חפ"ק סמג"ד, רס"ל יניב צארום, מכהן כמנהל פרויקט הכניסה לירושלים, רובע הכניסה לעיר; והלוחם רס"ל מבורך טויטו הוא רב המכהן כדיין בבית דין לממונות. וזו רק טעימה.
שאלנו את רוזנפלד המג"ד מה סוד הקסם של גדוד 8717. "יש פה חיבור מאוד מאוד חזק בין אנשים. אני התגייסתי ב־2008 ונמצא בגדוד משנת 2014, מהקצינים הצעירים בגדוד, אבל יש פה לידי קצינים שהם 18–20 שנה בגדוד, עם מורשת קרב מנצרים ומעזה, יש להם דבק מהסדיר שמחבר אותם בהמשך מורשת הקרב של הגדוד, כאשר צוק איתן הוא אירוע מכונן", מספר רוזנפלד. "הגדוד אומנם חדש יחסית והוקם בסוף שנות התשעים, אבל זה הגדוד היחיד בצה"ל שנלחם כצק"ג (צוות קרב גדודי) במלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן, לא כפלוגה שם ופלוגה שם, ובמקומות מורכבים כמו דיר אל־בלח תחת חטיבה 460, באירוע שנחשב מאוד משמעותי".
הסמג"ד אבי צדקה, שהתגייס לגדוד צבר ב־98' ונמצא בגדוד מ־2004, מוסיף את הזווית שלו: "אני חושב שהמילואים נותנים לך פרספקטיבה להרבה דברים. מאז שהשתחררתי מהסדיר אנחנו רצים ביחד, וזה אירוע מעצב שמחבר את כולם וממנו והלאה כולם מרגישים מחויבות כזאת שאתה לא יכול להגיד 'לא', בטח מאז צוק איתן. לא יהיה מצב שחבר'ה לא יבואו לאימונים ותעסוקות, כי אנחנו יודעים שזה קרה ויכול לקרות עוד פעם. שנית, אני לא יכול לחשוב להגיד 'לא', כי אם כל אחד יגיד 'לא', לא יהיו אנשים, ברגע שאני אומר 'כן' אני מושך אנשים להגיע לפה".
קצין האג"ם רס"ן יוסי אוכמן מנסה למשוך את השיחה לתחום החברתי. "אני וצדקה, גם אם תישאר לנו רק שעה לישון – חצי שעה נבלבל את המוח אחד לשני. וזה מה שאנחנו נזכור מהאירוע. נכון שיש את העניין הגדול במילואים של שליחות ופרופורציה, אבל בסוף זה גם זמן ביחד של מערכת יחסים בין חברים שאי אפשר בלעדיה". צדקה צוחק: "כשאני מגיע לפה אני מתנהג כמו ילד בן 18, אשתי מבינה את זה, לי אישית זה נותן המון כוח ואני מרגיש הרבה יותר צעיר".
עם החתולה על הכתף
רוזנפלד מבקש להדגיש את ההבדל בין הקצינים למילואימניק הפשוט. "חייל שאתה קורא לו למילואים, מגיע ויוצא מאזור הנוחות שלו למען המדינה. זה מדהים, אבל זה לא מעסיק אותו ביומיום. אנחנו מעריכים זה מאוד, זו תרומה למדינה הרבה יותר מכל עמותת חסד, כי אין עמותת חסד שפוגעת עד כדי כך בחיים הפרטיים ובסדרי העדיפויות של בן אדם. לכן אנחנו גם שולחים ערכה לכל בנות הזוג, כי בסוף הן אלה שנושאות בנטל. אבל קצינים זה משהו אחר לחלוטין. שלחנו זר פרחים לנשות המ"פים בשבת הראשונה. הם עסוקים כל השנה, יום יום, לילה לילה, תוך כדי העבודה שלהם, בהכנות לתעסוקה או לאירוע הבא. איך אמר לי המג"ד שהחלפתי אותו? אני מוריד את החתולה ושם אותה על הכתף שלך. לא רק אני, המ"פים מנהלים פלוגה של 100–120 חיילים במקביל לחיים שלהם. בעצם מ"פ מנהל חברת כוח אדם כל השנה. וכל זה בעידן שאחוז המשרתים במילואים קטן, בפרט קצינים. אנשים לא מבינים את הדרמה הזו של העיסוק כל השנה, לא רק בפיקים של תעסוקה ואימון".
רס"ן בן ציון קרוגליאק, מ"פ בגדוד, מוסיף: "העבודה כמ"פ במילואים נפרשת על כל השנה. בממוצע בכל שבוע יש שיחה אישית עם חייל או בניית תוכנית אימון בגרף השנתי. נדרש לתאם ולהתעסק בזה הרבה חודשים לפני האימון או התעסוקה בפועל. התפקיד הזה מחייב זמינות גבוהה וקשב קבוע לפלוגה שמונה 135 חיילים – מהם רווקים, בעלי משפחות, סטודנטים, עובדים שכירים ועצמאים מכל גוני החברה הישראלית. יש בתפקיד שלי אחריות גדולה ומורכבת – להביא את הפלוגה למשימת הגנת המדינה במינימום שיבוש של החיים האזרחיים של החיילים. הדבר שממנו אני הכי נהנה הוא העבודה עם אנשים יקרים ומסורים שנותנים מעצמם הרבה מעבר למצופה, מגדילים ראש, אכפתיים, ומבצעים את המשימות בצורה מעוררת השראה, למטרה משותפת של הגנה על מדינת ישראל ועל עם ישראל".
מתברר שגם מי שלא גדל בגדוד, מרגיש חלק ממנו בצורה יוצאת דופן. כך מרגיש סרן אלעד סלע, הסמ"פ, שהתגייס ב־2010 לדובדבן ונמצא בגדוד רק מ־2016. "לא גדלתי פה ואני יחסית חדש, אבל מהר מאוד התחברתי לגרעין מאוד מאוד חזק של אנשים וחיילים שמסורים לגדוד, מסורים לפלוגות וקשורים אחד לשני. הגרעין הקשה הוא הבסיס שמדביק גם את הנספחים החדשים במחלה הזאת", הוא מחייך, "אפילו אנשים כמוני, שלא גדלו בגבעתי כמו רוב הגדוד". סלע, שעובד באזרחות כרכז מחוז דרום בבני עקיבא, מנסה כל הזמן לשלב בין העבודה לצבא. "רק לפני חודש סיימתי קורס מ"פים שארך כשלושה חודשים. היה קשוח ועמוס, ומצד שני עובדים הרבה עם הטלפון. אני מאמין שכשאיכנס לתפקיד כמ"פ יהיה יותר עמוס".
זה לא הפריע לבני עקיבא?
"רכז מחוז דרום הקודם גם היה מ"פ והוא יצר תקדים, אבל נראה לי שאחריי אמרו שלא יהיה עוד. מילואים זה אף פעם לא נוח". חבריו מעירים: "יש משפט – 'כסף תמיד בא בזמן, מילואים אף פעם'", וכולם צוחקים. "בכל זאת, מאוד מפרגנים פה בגדוד לנשים ומביאים מתנות כדי להחזיק את העסק מהצד של הבית".
גדוד עם מורשת
לצד ההשקעה, המג"ד רוזנפלד רואה את הצד החיובי של המילואים גם ברמה האישית. "מי שהיה מ"פ או קצין הוא אדם שיותר לוקח אחריות בחיים שלו. קצין שמשתחרר בגיל 23 לוקח משהו משמעותי מהצבא לחיים שלו".
אחוות הלוחמים קיימת גם בשעות קשות. רס"ן גלעד קליין, מ"פ בגדוד, התגייס ב־2001 לגדוד צבר, נמצא בגדוד מ־2006, וזכה לסייע לחייל שלו שהיה נפגע פוסט טראומה בצוק איתן. "הקשר שלי כסמ"פ לקה בפוסט טראומה, וברגע שהידיעה הגיעה אלינו כולנו נרתמנו, גייסנו 50,000 כדי לעזור והצלנו אותו. לא היה לו בית, אשתו זרקה אותו כי הוא היה מתפרץ בצורה בלתי רצונית מול הילדים. מצאנו אותו ביחידת דיור של חבר ולקחנו אותו להוסטל שמטפל בפוסט טראומה של חיילים. לקח הרבה זמן עד שמשרד הביטחון הכיר בו כהלום קרב. העטיפה שלנו והטיפולים שטיפלו בו החזירו אותו לייצוב, וכיום הוא גם מוכר על ידי משרד הביטחון.
"מה שבנה את הכול הוא הגרעין הראשוני מגדוד צבר שיצר את האווירה המיוחדת. למשל, יוסי היה מ"מ שלי וצדקה סמ"פ שלי, ומאז אנחנו בעצם ביחד. אני חושב שהמשפחתיות והקשר בין הלוחמים זה מה שעושה את ההבדל. אנשים באים בגלל האנשים. גם אם זה אומר שבעבודה יעבדו ראשי צוותים במקומי, הם יסתדרו בלעדיי. וזה לא תמיד פשוט בגזרת הבית, אני תוך כדי המילואים בונה קומה שנייה בבית בטלמון. בלי אישה שמתחברת לדבר, הבעל לא יצליח. ובאמת היו כאלו שנשברו, ורוב הסיבות לעזיבות הן בגלל שלאישה קשה".
במהלך הקו הפלוגה עושה פעילות מבצעית בגזרת עתניאל, ובין היתר השתתפה במעצרים בסמוע, בסריקות אמל"ח בכפרים דורא ויטא ובפיזור הפרות סדר בצומת אל־פוואר. "החטיבה היא תחת פיקוד של אוגדת עזה כבר עשר שנים ואנחנו מתאמנים על מלחמה בעזה, אך פעם בשלוש או ארבע שנים עושים תעסוקות, פעם שעברה בעציון וכעת בדרום הר חברון", אומר קליין. "בן אדם שעוזב את המשפחה שלו לשלושה שבועות זה אירוע מטורף. ריסטרט על החיים. רק מדי פעם פותחים רגע מחשב נייד כדי לעשות משהו חשוב, אבל מעבר לזה מנותקים. זה דבר גדול ולא מובן מאליו, שאנשים באים ונותנים הכול כדי שהגזרה תהיה בטוחה לתושבים. כל לילה הייתה פעילות מבצעית התקפית עם מעצרים, סריקות ואיתור אמל"ח, מצאנו ארבעה רובי אם־16 ותפסנו זורקי אבנים. כשיש פה זריקת אבנים רודפים עד העומק ומוציאים אנשים מהבתים. יש לנו הישגים כי מדובר באנשים רציניים עם יוזמות כמו מצלמות שמתעדות את האירוע, יש כאן יתרון יחסי בחשיבה וביצירתיות של אנשי המילואים".
לגדוד 8717 יש גם מסורת ייחודית וראויה לציון: בכל מקום שבו הוא משרת עובדים גם על חיבור להיסטוריה היהודית במקום. "באופן כללי אנחנו מאוד מחוברים לגזרה. כל הקצינים קיבלו ספר על הגזרה פה שנמצא אצלנו בחפ"ק. בלילה האחרון של התעסוקה אנחנו עושים סיבוב לכל החפ"קים בעומק הכפרים בגזרה כדי לראות בתי כנסת עתיקים. בנוסף ערכנו קריאת מגילה בדביר המקראית בשושן פורים, המקום שבו הייתה ישיבתו של השופט עתניאל בן קנז. כולם יודעים פה מי זה עתניאל בן קנז. זה היה אירוע חשוב לנו ולתושבים, איבטחנו אותם בשמחה, ואם הדבר היה תלוי רק בנו היינו עושים עוד הרבה אירועים כאלה, שבהם חיילים מביאים את המורשת של המרחב".
***