היום, כ' באדר-ב התשפ"ב, התנהל בוועדת החוקה שבכנסת ישראל דיון קשה ונוקב על דרכים לפדיון עגונות (בו הוזמנתי להשתתף בזום).
הדיון נפתח בדמעותיה של אישה עגונה זה 18 שנים וחצי, שהתחתנה בלונדון, עברה תקופה קשה ואחרי הבן הראשון ביקשה גט – הגבר החליט לנקום בה ועד היום מסרב לתת גט, בעוד הוא התחתן בשנית והקים בית ומשפחה – בשנים האחרונות הפקיע בית דין רבני את קידושיה כמקח טעות, אך חזר בו בלחץ ציבורי כבד מחוגים החרדים לכבודם של רבנים, אך אינם חרדים לכבוד התורה וההלכה...
הבכי של האישה על הכלא הנורא בו היא אסירה, היה מזעזע!
הדיון הסתיים בתגובה רשמית של נציג בתי הדין הרבניים, שפתח את דבריו באמירה שזו איננה השקפתו האישית, אבל נשים עגונות במדינת ישראל יכולות לחיות כ'ידועות בציבור', ואינן עוברות עבירה פלילית – כאילו אין "לא תנאף" בתורה...
לכן לדברי הנציג של בתי הדין הרבניים, עגונות אינן כלואות, ובתי הדין הרבניים אחראים לשרת את הנשים הרוצות באמת גט רק לפי ההלכה הנכונה, בעיני הדיינים.
עוד אמר הנציג, שהדיינים מתאמצים מאד לשחרר נשים מעגינותן, אבל כמו שיש חולים בתרדמת, שכל הרופאים לא מצליחים להעיר אותם, כך יש מקרי עגינות שאי אפשר להושיע בהם עם כל הרצון הטוב...
קמתי בחרדה שקשה לתארה – נציג בתי הדין הרבניים במדינת ישראל אומר בכנסת, לא כדעה אישית אלא בשם בתי הדין – שעגונות יכולות לחיות כ'ידועות בציבור'! לכן אינן אסירות ויש להניח לבתי הדין הרבניים לפעול בקצב שלהם, ולהשתדל להשיג גיטין בהסכמה – רק אחרי 5 שנים מוכנים לשקול פסק של חיוב גט, ובהמשך אולי גם סנקציות...
בכל רמ"ח ושס"ה אני זועק יחד עם דמעות העגונות – "לא תנאף"! "לא תנאף"! "לא תנאף"!
כבר כתבתי כאן טור על השאלה, למה חרב משכן שילה?!
בדברי הנבואה (שמואל-א ב', כב) כתוב מפי עלי הכהן הגדול אשר שמע שבניו שכבו עם הנשים הצובאות פתח משכן שילה, אולם בגמרא (שבת נה ב) נאמרו דברים חריפים מפי אחד מחשובי האמוראים בארץ ישראל, ר' שמואל בר נחמני:
"כל האומר בני עֵלי חטאו [בניאוף ממש], אינו אלא טועה ... אלא מה אני מקיים [בפירוש הפסוק] 'אשר יִשְכְּבֻן את הנשים...'? מתוך ששהו (=השהו) את קיניהן (=קורבנות נשים יולדות), שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום"!
כלומר, בני עֵלי עצמם אמנם לא שכבו עם "הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד", אבל הם היו אחראים לעיכוב הנשים ולהפרדתן מבעליהן, ולוּ ללילה אחד! לכן העלה עליהם הכתוב בנבואה כאילו הם עצמם נאפו!
כאשר נציג רשמי של בתי הדין הרבניים במדינת ישראל אומר בכנסת, שנשים עגונות יכולות לחיות כ'ידועות בציבור' ואף אינן עוברות עבירה פלילית, באותו הרגע נרשם הניאוף על ראשם של רבנים ראשיים, חברים במועצת הרבנות הראשית וכלל הדיינים בבתי הדין – אלא אם יקומו כאיש אחד, וישחררו את הנשים העגונות לפי ההלכה האמיתית, בהפקעת קידושין גורפת, כי 'כל המקדש, על דעתם של חכמים הוא מקדש'! מעולם לא התכוונה תורה ולא התכוונו חכמים להשאיר נשים עגונות לבדן, ולרמוז להן שהן יכולות לחיות (בניאוף!) כ'ידועות בציבור' –
המצב נורא ואיום – נשים מקודשות לאיש מבקשות גט, כי האיש עזב אותן וחי עם אישה אחרת – הדיינים דוחים את הגט שוב ושוב, לא לילה אחד ולא עשרה לילות, אלא חודשים ושנים – עד שהבעל המקדש יתרצה ויסכים לתת גט ולשחרר את אשתו, אחרי שתוותר על דרישותיה!
כל לילה כזה שאשה מקודשת לאיש לא חיה עם מי שקידש אותה, בגלל ה'כוהנים' שמעכבים אותה, הוא פרצה נוראה המאפשרת ניאוף, או דמעות שמגיעות עד כסא הכבוד – לכן 'מעלה הכתוב בנבואה' על ה'כוהנים', כאילו הם בגופם שכבו עם הנשים ההן, ועל זה חרב משכן 'שילֹה'...
אם וכאשר זה יקרה חלילה, כולנו נבכה כמו העגונות, אבל כבר יהיה מאוחר מידי לתקן – אל תאמרו אז: 'לא הוזהרנו' –
משכן 'שילה', היא הרבנות הראשית לישראל שהקימו קדושי עליון בארצנו, עומד לפני חורבן כללי!
אנו נמצאים רק צעד אחד לפני ביטול סמכותה הכוללת של הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים על כלל היהודים והיהודיות בארץ ישראל, לפי חוקי המדינה! פירוש הדבר, הרס החומה השומרת יותר ממאה שנה על יכולתנו להינשא זה לזו בכלל עדת ישראל.