יוצא מסבב ניחומי אבלים בבאר שבע ובמושב גילת של משפחות נרצחי הפיגוע בבאר שבע, ועושה את דרכי צפונה לנתניה לחלוק כבוד אחרון ללוחמת מג"ב, שיראל אבוקרט הי"ד.
והרגשות והתחושות מעורבים.
המון כאב מחד, המון צער על אבדן של אנשים טובים כל כך ויפים כל כך ועל המקום שהגענו אליו, והמון חשש מהבאות. אבל גם המון עוצמות של אמונה וכמויות גדולות של אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל. משפחות שבורות אבל שלמות. אין שלם מלב שבור.
המון חסד. המון נתינה. המון אכפתיות ואחריות. המון מעשים טובים שמתגלים לנו עכשיו על הקדושים, אחרי מות. וכנראה שלא היינו נחשפים לכל אלו אם הם היו ממשיכים לחיות כאן בינינו בפשטות ובצניעות שלהם.
אז נכון, "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". הקב"ה לוקח אליו את הטובים ביותר. אבל כנראה גם שחיים סביבנו כל כך הרבה אנשים טובים כאלה. נראים פשוטים כלפי חוץ אבל ענקיים באמת. והלוואי ונזכה לפקוח עיניים, לראות אותם, וללמוד מהם גם בלי שהם מסתלקים מאיתנו בטרגדיה נוראה.
יהי זכרם ברוך והשם יקום דמם.