בארגון "עתים" אנו עוסקים יום יום בדברים מרגשים, מחדשים ומשמחים סביב מעגל החיים ומסייעים לפונים אלינו במגוון תחומים - נישואין, לידה, גיור, עלייה ועוד. אך לצד זה לצערנו יש פניות רבות הקשורות לסיום מעגל החיים. מידי יום מגיעות אלינו פניות בנושא קבורה. חלקן אקוטיות, הדורשת מענה רגיש ומיידי למשפחה בשעות הכי קשות וקרובות למות יקיריה.
רבות מאותן פניות הן פניות של הורים שחוו אובדן לאחר לידה שקטה. אלו פניות שוברות לב, שהולכות איתנו הביתה הרבה אחרי שהצלחנו, או שלא הצלחנו, לסייע למשפחה ברגעים הכי קשים.
אנו משוחחים עם הורים עצובים וכואבים, שבתוך רגע החורבן הפרטי שלהם צריכים לקבל שלל החלטות מייסרות: האם הם רוצים לתאם את הליך הקבורה בכוחות עצמם, כולל העברת העובר אל חברת הקבורה, או האם יותירו את האחריות הכבדה הזו לידיים פחות כואבות? האם הם רוצים להיות נוכחים בהליך הקבורה, או שהחוויה הזו עלולה להיות מרסקת מידי עבורם? האם הם רוצים לדעת היכן קבור העובר או שהם מעדיפים לתת לנפש להחלים ללא המידע הזה? הרבה שאלות שהורים שכולים צריכים להשיב עליהן כל כך מהר מבלי שיש תשובה אחת נכונה.
מבלי להיכנס לעומקם של כל הכשלים המצויים במערכת והשוני בין קבורת עוברים לבין קבורה רגילה, הכשל הראשון והגדול הוא חוסר המוכנות של החברה לקבל את האובדן של לידה שקטה. ברגע האובדן יש אנשי מקצוע רבים שבאים במגע עם ההורים השכולים, ולכל אחד מהם יש איזו מידה של השפעה על עיבוד הליך האובדן של המשפחה ועל קבלת ההחלטות - מהאחות בבית החולים, שזורקת המלצה להורים שלא כדאי להם לראות את העובר וממהרת לדבר על הלידה הבאה שתהיה להם, ועד לחבר החברה קדישא, שמבשר למשפחה שהיא לא יכולה לקחת חלק בלווייתו של העובר (בניגוד לנהלים אשר מאפשרים מרחב בחירה להורים).
ההורים, שכה ציפו ללידה שמחה ולחיים חדשים שיצטרפו למשפחתם, חווים ביום הכואב הזה מערכת מסועפת ומבולבלת, שלא יודעת להכיל ברגישות את כאבם. לעתים רבות ההורים מרגישים שהאובדן שלהם לא מספיק חשוב, שהעובר שלהם הוא לא "אדם", ולכן לא כדאי להיקשר אליו או לדעת איפה הוא קבור. רומזים להם שרצוי להם ולכולם אם ישכחו את הכאב שלהם כמה שיותר מהר ויעברו להתרכז בהיריון הבא. וכך, בנוסף לחוויית העצב התהומי, נוצר גם תסכול גדול.
יש הורים שפונים אלינו שנים לאחר הלידה השקטה, כאשר הזיכרון לא מרפה והאובדן עדיין טרי וקיים. אותם הורים רוצים לאתר את מקום הקבר של העובר שלהם, להיפרד פעם אחרונה, לבקש סליחה על החיים שלא הצליחו לתת לו ולתת מקום לאבל שלהם.
חוץ מהניסיון הפרקטי לאתר את מקום הקבורה, אנו מסייעים לאותם פונים להבין שעצם החיפוש שלהם הוא לגיטימי. שהכאב קיים, כי יש כאב. גם אם מעגל החיים מורכב מלידה ויצירת חיים חדשים, ולכאורה כפי שאומרים להם הם אמורים לשמוח ו"להסתפק" בילדים הבאים שנולדו להם, מעגל החיים מורכב גם מהמוות, גם הוא קיים וגם הוא מותיר אחריו עקבות.
אבל על כל הנושאים האלו, מי בכלל אוהב ורוצה לדבר? מדובר בשכול שמתרחש אצל משפחות רבות שנאלצות לשים אותו בצד, כי "החיים חזקים יותר". הרי אף אחד לא הכיר את הוולד שיצא מהבטן, לא ניתן לו שם ולא ניתן לו מקום. אבל האם באמת "החיים חזקים יותר" ואפשר להמשיך הלאה מבלי לעצור ולהכיר בעוצמת האובדן?
לכולנו יש יכולת לקחת חלק בהליך עיבוד האובדן של המשפחה וכולנו יכולים לסייע במעט בכך.
במקום להתעלם מהכאב, או לחילופין, להרבות בשאלות חטטניות שמספקות את הסקרנות הטבעית שלנו, כדאי לנו לפקוח עיניים (ולב) לסובבים אותנו ולנסות ולשאול בעדינות מה סוג העזרה שההורים הכאובים צריכים מאיתנו. בואו נתעניין, נחבק וניתן מקום לאבל ולכל סוג של אובדן, גם לכזה שהנפש שלנו מתקשה להכיל. ובעיקר, בואו לא נבהל ממה שמדכא.
השבוע אנו מציינים את שבוע המודעות לשכול האזרחי. השבוע הזה הוא הזדמנות עבורנו לעצור את שגרת יומנו ולהקדיש תשומת לב לחוויית האובדן של משפחות אשר שכלו את יקיריהן, לתמוך בהן ולתת מקום לכאבן.
עפרה סיטסמר היא עו"ד במחלקה המשפטית של ארגון עתים