אין משהו רע בלעשות סרטים לפי נוסחה, בכל זאת, יש סיבה לכך שהנוסחאות האלו עובדות פעם אחר פעם, אבל השחרור של הסרט חייב להיות בטיימינג מושלם – ופה מפיקי 'העיר האבודה' פיספסו.
הסרט עוקב אחרי סופרת מבריקה אך מתבודדת שמבלה את הקריירה שלה בכתיבה על אתרים אקזוטיים בסדרת ספרי רומנטיקה-הרפתקאות, שעל כריכותיהם מופיע הדוגמן אלן אשר הקדיש את חייו לניסיון לגלם בנאמנות את בן דמותו בספרים, "דאש".
בעודה במסע קידום ספרה החדש לצד אלן, נחטפת הסופרת ע"י מיליארדר אקסצנטרי אשר מקווה שהיא תוכל להוביל אותו אל אוצר העיר האבודה מספרה האחרון. בשאיפה להוכיח שהוא מסוגל להיות גיבור גם בחיים האמתיים ולא רק בין דפי הספר, אלן יוצא למסע להצלתה.
עלילה קלאסית, סיום קלישאתי ונופים של אי בודד הופכים את 'העיר האבודה' לסרט הרפתקאות חביב, אפילו חביב מאוד, אבל גם אנצ'רטד היה. לעבוד לפי נוסחה זה בסדר, אבל שני סרטים על פי אותה נוסחה תוך חודש זה קצת יותר מדי עבור הצופים ובטח לא משהו שמצדיק הליכה חוזרת לקולנוע. היינו שם, ראינו את זה.
שתי נקודות שבכל זאת אפשר לזקוף לזכותו של הסרט הן הקאסט והערות הביניים. בראד פיט, צ'נינג טייטום, סנדרה בולוק ודניאל רדקליף (לנצח הארי פוטר) הם רק חלק מהשחקנים שמככבים בסרט, והכימיה ביניהם בולטת לעין.
הדיאלוגים במהלך הסרט בנאליים למדי, שוב, אותה נוסחה שחוקה, אבל דווקא בהערות הביניים של הדמויות מצליחים התסריטאים פעם אחר פעם להעלות חיוך אצל הצופים, חבל רק שככל שהסרט מתקדם מקומם של הערות הביניים נדחק לטובת סצנות אקשן. אולי באופן טבעי והגיוני, אבל עדיין חבל.
סרט חביב וקלישאתי למדי, אבל אם לא תבואו עם ציפיות גדולות גם לא תתאכזבו.