רבותיי, פסח בפתח! ואין דבר הגיוני מזה, שהרי 'פסח' אותיות 'פתח' (עם קצת רצון טוב וגמישות מחשבתית). גם הגימטריה לא מאוד רחוקה. אני סוטה מהנושא.
פסח הוא כידוע חג שרובו ככולו סובב סביב הילדים. שירת מה נשתנה, חיפוש האפיקומן, מציאת סנדוויץ' טונה בתיק של הילד בשלהי חול המועד. ילדים, ילדים, ילדים. ובהתאם לכך קמתי אני, יעקביני, אב בישראל, והחלטתי להטרים להם את ענייני הפסח עוד בעומקו של אדר שני. בקיצור, הגיעו חב"דניקים לאפות עם הילדים מצות, ומה יותר טוב מאשר להעביר עם הילדים אחר צהריים תוך כדי פעילות כלשהי שמעבירה את אחר הצהריים. לא שאני בא להגיד שהייתי לוקח אותם גם לצבוע ביצי פסחא אם זו הייתה האפשרות היחידה, אבל הבנתם את המוטיבציה.
הגעתי עם שלושת היעקבינים הראשיים למגרש כדי לאפות את לחם העוני: הבכור, הסנדוויץ' והילדונת האהובה. נקרא להם לצורך העניין משה, אהרן ומרים. ככה זה גם יתחבר לתמה של הטור וגם יסתדר לי טוב בסוף.
מיד עם הגיענו למגרש וכמיטב המסורת המשפחתית, מרים נפלה לקרקע מגובה שני טפחים במקסימום ומיד החלה לזעוק שהיא זקוקה לפלסטר בהול אחרת כל החג הזה מבחינתה מבוטל. משה ואהרן לא הביעו את הסולידריות המתבקשת, ובטח ובטח שלא הציעו לחכות לצידה שבעת ימים עד הירפא הנגע. נשאתי אותה על כתפיי עד שתירגע והבטתי בשני הבנים משתלבים בפעילות.
ראשית המפעילים (החביבים מאוד!) חילקו לילדים כובעי אפייה וסינרים. משה מיד התעטף בסינר וחבש את כובעו ואילו אהרן, בתפקידו כילד הנון־קונפורמיסט, סירב לשתי האופציות והחליט שהכובע והסינר אין בהם בכדי להשפיע על כשרות המצות ולכן נשאר כפי שהוא, שלא לומר הוריד חולצה להכעיס. בדיוק אז המפעילים הודיעו שממאי נפשך, המצות האלה לא יהיו כשרות לפסח כי המים הם לא מים שלנו. משה שלי מיד הזדעק ואמר שאם המים גזולים אז לא רק שזה ביטול עשה, זה לאו של לא תגנוב, ומיד ניגש לחבוט באיזה סלע בתקווה שאולי משם יצאו מים שהם הפקר.
הסברתי לו שמדובר במים ש"לנו" ולא במים שלנו. הוא, בצדק, לא הבין את ההבדל, כי אי אפשר לדבר מירכאות, וככה הלכנו סחור סחור עד שהנקודה הובהרה בקצת יותר מלל.
בשלב הזה מרים האהובה נזכרה שכואב לה, בכתה קצת ואז הסתכלה למטה ושאלה אותי למה יש רק זוג רגליים אחד על האספלט. הסברתי לה שזהו זוג הרגליים שלי, כשנשאתי אותה על כפיים. היא נרגעה.
חזרנו לאפיית המצות, ותנו לי להגיד לכם ש"בחיפזון" זה לא היה. אילו בני ישראל היו יוצאים ממצרים בקצב שאנחנו אפינו את המצות אזי אנחנו ובני בנינו עדיין היינו במצרים עכשיו, עבדים יותר או פחות. הבצק בסופו של דבר הגיע למשה ולאהרן והם התחילו ללוש אותו כמצוות אנשים מלומדה. רוצה לומר, הם לשו כמו שהם לשים עם אמא לקראת שבת. כך שבעוד בכל השולחנות הכינו מצות, אצלי הילדים קלעו חלות כאילו לא יושב לנו פרעה על הזנב. ניסיתי לשכנע אותם לרדד קצת את הבצק אבל הנון־קונפורמיסט לא השתכנע, ואח שלו הגדול אפעס קצת יקה ולך תשנה את דעתו. מפה לשם הם הסכימו קצת לחורר את החלות כדי לתת להן תחושה של מצה, והיידה לתנור. כאן נתקלנו במכה האמיתית – התור לטאבון. עשרות ילדים עם בצקים חיכו להניח את עמל ידם על הטאבון המצומצם. נס לא קרה לנו, הילדים עמדו צפופים והבצקים הונחו עוד יותר צפופים. משה ואהרן מעצם טבעם הם לא דחפנים גדולים, הודות למנטליות האנגלוסקסית שקיבלו בתורשה מיוכבד יעקבי, אז הם השתרכו מיואשים בקצה התור. משה נשבר ראשון. הוא הניח את הבצק על אחד השולחנות וויתר על הקלוז'ר המתבקש. הוא עזב את המגרש עם חברה מהכיתה תוך שהוא זורק לי "מחני נא מספרך" בדרכו החוצה, בתקווה חסרת בסיס שאשמיט אותו מהטור השבועי. שיהיה לו בהצלחה עם זה. או אז מרים התעוררה והתחילה לשוחח עם אהרן על ההחלטה של משה לחתוך מהאירוע דווקא עם החברה הספציפית הזו, אבל אמרתי להם שלתחושתי שום דבר טוב לא יצא מלשון הרע על אח שלהם.
המשכנו להמתין, אהרן הפגין סבלנות מרשימה ונאמן לאופיו לא הניד עפעף, כשלבסוף החב"דניק החביב הרים גבה למראה חלתו התפוחה. "זה גם ככה לא כשר, רבנו", הוא הסביר לבחור בביטחון, והחלה יצאה לדרך. תוך פחות מח"י רגעים היא נשלפה מהטאבון כדי שחלילה לא תצא לנו חלה פסולה. לבסוף, אחרי סיבוב לא ברור של ארבעים דקות בגינה, הגענו הביתה עייפים אך עייפים.
"מה הכנת?" שאלה אשתי את הסנדוויץ' כשראתה את פרצופו המאיר.
"זה לחם הפנים כמובן", ענה אהרן הקטן. באמת הסתדר לי טוב בסוף.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***