לשנות את תפיסת העולם

שני אירועים דרמטיים גרמו לרב מיכאל רובינשטיין להבין ש'הלפרס' - הארגון שהקים במהלך שליחותו כרב קהילת 'יבנה' באורוגוואי – הוא הרבה יותר מארגון להצלת חיים. "הסיפור הראשון התחיל כאשר התקשרו אלינו שמיניסטים מבית הספר 'רטורנו' במונטווידאו (עיר הבירה של אורוגוואי), שבו לומדים נערים המכורים לסמים. הם ביקשו שנעביר להם הכשרה כדי שיוכלו להצטרף כהלפרים (מתנדבים שמסוגלים להעניק עזרה רפואית ראשונית בשטח, ה"צ) לארגון". הרב רובינשטיין התקשר למנהלת המוסד החינוכי והתשובה שקיבל הייתה זעזוע: "מה? אלה לא יצילו אנשים, הם יהרגו אותם! אל תבואו".

בהתייעצות עם מנהל ההכשרות של הארגון, שגדל בעצמו בשכונת מצוקה, הוחלט בכל זאת להגיע ולהעביר את ההכשרה בבית הספר. "שבועיים לאחר הקורס שהעברנו להם, הנערים השתתפו ביום ספורט. השומר במקום קיבל התקף לב וארבעה מהם עשו לו החייאה מלאה עם דפיברילטור, הנשמות ועיסוי חזה - והצילו אותו", הוא מספר. "מי שניהל את ההחייאה ונתן הוראות בשטח היה מוכר הסמים הראשי של בית הספר, הנער שנחשב הכי מועד לפורענות וחסר סיכוי".

הרב רובינשטיין התקשר אל אותו צעיר כדי לשמוע על פרטי האירוע. "בשפת הרחוב השגורה בפיו הוא הסביר לי את השתלשלות האירועים, ואז אמר לי: 'החלטתי שאני חותך את הסמים ונרשמתי ללימודי סיעוד, אני רוצה להיות אח'. כששאלתי איך התקבלה אצלו ההחלטה הדרמטית, הוא אמר: 'הבנתי שהסם הכי טוב שאני יכול להשיג בחיים שלי זה להציל בן אדם. אני כבר שבוע בהיי ולא לקחתי כלום! סמים זה לא בשבילי, אני צריך לעשות דברים הרבה יותר גדולים'. הרב התקשר למנהל ההכשרות ושאל אותו: 'תגיד לי, מי לדעתך הציל את מי באירוע הזה?'"

האירוע הנוסף שגרם לו להבין את החשיבות העצומה של הלפרס התרחש כאשר בחורה שבילתה במועדון קלטה שמישהו שם לה סם אונס במשקה. "רגע לפני שהתעלפה, היא לחצה על האפליקציה של הלפרס וביקשה עזרה. תוך דקות היו לידה שני הלפרס שלנו ששמרו עליה והחזירו אותה הביתה בריאה ושלמה. קלטנו שהצלת החיים היא רק חלק מהפסיפס הזה שנקרא הלפרס, ושבעצם מדובר פה בשינוי תודעה בנוגע לסולידריות חברתית וחברה מיטיבה".

ילד שאחראי על עשרים אלף איש

הרב מיכאל רובינשטיין נולד ברחובות לזוג הורים רופאים שעלו מארגנטינה. אביו, הרב ד"ר ישעיהו רובינשטיין, מדען במכון ויצמן, גילה במהלך מחקר את שם הוי"ה בתוך מבנה ה־DNA, ובעקבות הגילוי החליט להקים את הישיבה התיכונית־מדעית בראשון לציון.

"גדלתי עם שני הורים רופאים. הערך של הצלת חיים היה מאוד נוכח בביתנו, ולכן מגיל 15 התנדבתי במד"א והתאהבתי בתחום של הצלת חיים", הוא מספר. במשך שמונה שנים הוא התנדב בארגון, שם גם פגש את אשתו רות. "מכיוון שאני דובר ספרדית מבית, הפכתי לראש המחלקה לדוברי ספרדית במד"א, העברתי קורסים בספרדית ונסעתי הרבה לדרום אמריקה בהתנדבות מטעם הארגון, בעיקר לצורכי גיוס כספים". לאחר נישואיו ושחרורו מהצבא, הוסמך לרבנות וחלם להיות רב עיר. "התחלתי ללמוד עם הרב יוסף צבי רימון בישיבת הר עציון. יחד עם עוד שישה תלמידים, למדנו עם הרב להיות משיבים בדרך הפסיקה ההלכתית שלו, שהיא מאוד בהירה ומחוברת לחיים".

בגיל 25 קיבל הצעה מהקהילה האורתודוקסית המרכזית באורוגוואי, קהילת 'יבנה', המרכזת את כל החיים היהודיים במדינה ומונה כ־20,000 איש: לצאת לשליחות ולהיות רב הקהילה. "הם חיפשו רב ציוני, דובר ספרדית ונחמד. עניתי על שלושת הקריטריונים", הוא צוחק. הרב מיכאל, אשתו רות ושלושת ילדיהם (מאז נולדו עוד שניים) יצאו לשליחות באורוגוואי. השליחות, שיועדה לכתחילה לשנתיים, התארכה לשמונה שנים. "רב הקהילה באורוגוואי צריך לדאוג לכל דבר, בכל תחום", הוא מספר. "הייתי צריך, למשל, ללמוד מילה, כי לא היה שם מוהל. כמובן שערכתי חופות וכתבתי גיטין, בדקתי ונתתי אישורי יהדות, עסקתי בכשרות, במאבק בהתבוללות וגם בייעוץ נישואין, שירותי רווחה לטיפול באלימות במשפחה, בעיות פרנסה ועוד. אמרתי לנשיא הקהילה: אתה חסר אחריות! נתת לילד בן 25 את המפתחות והאחריות לחיים של 20,000 איש!" הוא מעיד כי השליחות הזו סייעה לו לפתח תודעה של "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא": "הרגשתי אחריות אישית לכל אחד ואחת בקהילה, בין אם זה מתפלל שלא יודע איך להחזיק סידור, נער בר מצווה, זוג שפונה לייעוץ זוגי - כולם".

אמבולנס תוך חמישים דקות

ביוני 2016 נסע הרב רובינשטיין לאזכרה בבית הקברות היהודי שנמצא מחוץ לעיר. "כשיצאתי משם והגעתי לכביש המרכזי, ראיתי למול עיניי תאונת דרכים מאוד קשה. כזכור, אני חובש במגן דוד אדום. השארתי את הרכב בצד ורצתי לזירה". למול עיניו התגלה תינוק צורח במושב האחורי ואמא, אישה בשנות ה־40 לחייה, פצועה קשה במושב הנהג. "זיהיתי שיש לה חתך עמוק מאוד ברגל ויציאת דם בקצב של דופק. נזכרתי בסיפורים מ'עזרא' על החייל שעשה חוסם עורקים בשדה הקרב בעזרת הציצית שלו, וזה בדיוק מה שעשיתי". תוך דקה וחצי הוא הצליח לעצור את הדימום. הוא התקשר ל־911 המקומי ונתן דיווח מדויק ומפורט של הזירה ושל חומרת הפציעה: "היא עדיין בהכרה! תבואו", ביקש. "אדוני, אנחנו בדרך", הייתה התשובה.

"אני רגיל למדינת ישראל, שהיא המדינה מספר אחת בעולם בערך של חיי אדם", הוא אומר. "בישראל, באירוע דחוף, תוך שלוש דקות בממוצע מגיעה עזרה. זה קשור לתשתיות של מד"א ושל 'הצלה', כי אנחנו מדינה שיש לה אובססיה לערך חיי אדם. העיר הכי אובססיבית לחיי אדם בישראל זו ירושלים: שם מגיעה עזרה ב־90 שניות". אבל באורוגוואי, עיר הבירה, עברו עשר, עשרים ושלושים דקות - והאמבולנס לא הגיע. הפצועה התחילה לאבד הכרה. "התקשרתי שוב ואמרתי להם: "היא נושמת, יש לה דופק, היא מאבדת הכרה! בבקשה תבואו!" האמבולנס הגיע אחרי 50 דקות. הפצועה ניצלה אך ורק בזכות נוכחותי, בנס, בזירה. לולא הייתי שם, התינוק הצורח במושב האחורי היה נשאר יתום".

כשהרופאה ירדה מהאמבולנס הוא שאל אותה בזעזוע: "דוקטורה, קה פאסו?! למה לקח לכם כל כך הרבה זמן להגיע?" היא אמרה לו: "אנחנו לא יכולים להגיע יותר מהר: יש כבישים משובשים, פקקים..." "אמרתי לה: אבל היא יכולה למות! ואז קרתה תאונת הדרכים המנטלית שלי: הרופאה הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי: 'אם היא תמות - היא תמות'. תביני, אני מגיע מתפיסת עולם יהודית פשוטה וברורה שעל כל אחד נלחמים! לא הצלחתי לקלוט מה היא אומרת לי. מבחינתי זה היה שבר גדול, ובעיניי זו הייתה 'תאונת הדרכים' האמיתית שהקב"ה רצה שאעבור". כשחזר הביתה אמר לאשתו: "אם ה' הראה לי את זה, אני חייב לעשות משהו".

לאחר שכיהן שש שנים כרב הקהילה היהודית המרכזית במדינה, נוצרו לו כבר הרבה קשרים. "תוך יומיים הצלחתי, דרך חברים בעלי השפעה, להיפגש עם שר הבריאות של אורוגוואי. סיפרתי לו את הסיפור והוא אמר לי שבאורוגוואי, מדינה של שלושה מיליון איש, מתים כ־16,000 בני אדם בשנה כי אמבולנס לא יכול להגיע בזמן. אמרתי לו: 'אתה שר הבריאות! איך אתה ישן בלילה?' הוא ענה לי שהוא ישן מצוין, כי בארגנטינה מתים 100,000 ובברזיל 400,000, אז באורוגוואי זה יחסית מעט. הבנתי שהערכים היהודיים שאיתם גדלתי הם אחרים לחלוטין ושכנראה יש לי פה שליחות חדשה".

השר אמר לרובינשטיין המזועזע: "אם יש לך פתרונות - תביא אותם, אני מוכן לשמוע, אבל תדע שאין לי כסף לתת לך". "אמרתי לו שאני לא צריך כסף, אלא רק שלא יפריע ולא ישים לי מקלות בגלגלים, ולזה הוא הסכים". כך התחיל המיזם של 'הלפרס', שהחל כארגון המחבר בין אנשים שיסייעו בדקות הראשונות של אירועים דחופים. "התחלנו בהקמת עמותה המכשירה אנשים לעזרה באירועים דחופים, והייתה לנו אפליקציה שדרכה ניתן ללחוץ על כפתור בזמן אירוע ולהזעיק את ההלפרים שהכשרנו שנמצאים באותו זמן הכי קרוב לזירה. הם מחוברים בצ'אט אחד, מגיעים למקום ומטפלים בנפגעים עד שהאמבולנס מגיע, כדי שהאמבולנס יקבל אדם חי ובר הצלה".

זה ארגון כמו 'הצלה' או מד"א?

"כן ולא", הוא אומר. "בישראל לא צריך להסביר לאנשים את הערך של הצלת חיים: זה בתרבות ובגנטיקה שלנו. שם מדובר על פרויקט חינוכי־חברתי שמשולב עם טכנולוגיה. אנחנו מייחלים לשינוי שלא יהיה רק הצד הטכני של הגשת עזרה בזמן אירוע דחוף, אלא שהקול שלנו יצליח להדהד בזולת ובחברה. קול שאומר שהחיים של השני הם עולם ומלואו. הרגישות שלי לחיי האחר לא באה רק מתוך סולידריות חברתית, אלא ממקום שבו אני מבין לעומק שיש פה משהו הרבה יותר גדול ונצחי".

בתחילת דרכו של הארגון, הוכשרו 2,500 הלפרים במונטווידאו. מתנדבי הארגון מצילים רבים ממוות ומטפלים במאות אירועים. בנוסף, בקורסים שמעביר הארגון מלמדים על ערך חיי אדם ועל מודעות חברתית. עד היום הארגון הכשיר כבר כ־20,000 הלפרים ועוד 5,000 שותפים שיכולים להזעיק עזרה דרך האפליקציה בכל רגע נתון.

'הלפרס' כפתרון להתבוללות

בתקופה שבה הוקם הארגון, הנהלת הקהילה באורוגוואי הזמינה את הרב יונתן זקס זצ"ל לשבוע של סמינרים. "אחרי כמה ימים נשיא הקהילה אמר לי שכרב הקהילה, הוא רוצה שתהיה לי חברותא, לימוד של אחד על אחד עם הרב זקס". בשבת אחר הצהריים הוא ישב ללמוד ולשוחח עם הרב זקס. "שאלתי אותו שתי שאלות, והתשובות שהשיב לי הן שבנו את תפיסת העולם של הלפרס". השאלה הראשונה הייתה בנוגע להתבוללות: "עסקתי בזה רבות באורוגוואי, בדרכים המקובלות: תפילין, שיחות, שיעורי תורה, ביקורי בית. לצערי נוכחתי לדעת שההצלחה מאוד מוגבלת. מכיוון שהרב זקס הצליח לחולל שינוי גדול בתחום הזה באנגליה, רציתי את עצתו". השאלה השנייה הייתה בנוגע להקמה של הלפרס ולהמשך דרכו ואופיו של הארגון.

"בקשר להתבוללות, הרב אמר לי שבשלב מסוים הוא הפסיק לדבר עם היהודים והתחיל לדבר עם הגויים דרך התקשורת. הם אלה שעוררו את היהודים והחלו להפנות אותם אליו. הזדהיתי עם זה מאוד, כי זה מה שקרה לי בהלפרס: עבדתי בקהילה היהודית עם הכלים המקובלים וזה לא עזר הרבה. מדובר בשמונים אחוזי התבוללות! כשהתחלנו עם הלפרס, זו הייתה קריאה לאנושות כולה, לא רק ליהודים, ופתאום גם היהודים הכי רחוקים רצו להיות שותפים".

בנוגע להמשך דרכו של הארגון, הרב זקס, כמו יהודי טוב, ענה לו בשאלה: "אתה שואל אותי בעצם על האנושות והאנושיות, ולכן אני חייב לחזור לפסוקים הראשונים שמדברים על האנושות - לבריאת האדם. אני רוצה להציע הצעה שנכתבה לפניי, אבל אציע אותה בלשוני: את המילים 'נעשה אדם' לא קוראים בסימן קריאה, אלא בסימן שאלה: 'נעשה אדם?' למי הקב"ה פונה בשאלה הזו? לבריה היחידה בעולם שהוא צריך אותה כדי לעשות אותה! כשה' בורא את האבנים הוא לא צריך אותן כדי שיהיו אבנים, הן כאלה מעצם בריאתן, כך גם השמיים וכן הלאה. אבל כשאלוקים צריך את השותפות הגדולה שלנו, הוא שואל: 'נעשה אדם?'"

הרב רובינשטיין נזכר בחיוך שהרב זקס אמר לו שכאשר ה' ברא את האדם, הוא פתח קבוצת ווטסאפ בשם 'נעשה אדם', "אבל פתאום אדם וחווה יצאו מהקבוצה, וקין יצא מהקבוצה וכל דור המבול יצא מהקבוצה. אף אחד לא נשאר. ואז הרב הגיע לתפקיד שלנו, העם היהודי: הוא הסביר שהפעם הבאה שכתוב 'נעשה' בתורה היא כאשר כל עם ישראל ענו 'נעשה' מול הר סיני".

הרב זקס השלים את המהלך כשהסביר לרב רובינשטיין את הכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה": "אני אקרא לך את התורה לפי הכלל הזה", אמר לו. "ויאמר אלוקים: 'נעשה אדם?' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה'. עם שלם החליט להיות שותף לקריאה לעשות אדם". הרב זקס סיכם ואמר: "הלפרס זו קריאה לעשות אדם. זו גם קריאה פיזית, אבל יש בה דברים גדולים הרבה יותר, כי אתה קורא את הקריאה היסודית האלוקית".

"כשהוא אמר לי את זה, הבנתי מה אני עושה. הצלת חיים זו הפעולה, אבל יש את הפנימיות של הדבר – קדושת החיים. עם ישראל חי ונושם את ערך קדושת החיים, והוא צריך להנחיל אותו לאנושות כולה".

להמחשה של החזון ששרטט עבורו הרב זקס, הרב רובינשטיין מספר על אישה ששהתה במעון לנשים מוכות ושלושים שנה חייתה תחת אלימות. במעון היא קיבלה התקף לב. המזכירה של המעון לחצה על האפליקציה של הלפרס, ושתי מתנדבות נכנסו למעון והצילו אותה. "אחר כך ערכנו מפגש ביניהן והאישה סיפרה לנו בדמעות: שלושים שנה ייחלתי בכל ערב שמישהו יציל אותי ואף אחד לא עזר לי, אבל ביום היחיד שבאמת הייתי יכולה למות, שתי מלאכיות הגיעו משום מקום והצילו אותי". סיפורים כאלה, מבחינתו, הם מימוש הציווי "נעשה אדם".

טלפון משר החוץ של אורוגוואי

לפני כשנתיים הסתיימה השליחות באורוגוואי. משפחת רובינשטיין חזרה לארץ והשתקעה בעיר חריש. הרב רובינשטיין מכהן כרב קהילה בעיר, ובנוסף, יחד עם אחיו הרב אלי רובינשטיין, כראש בית המדרש של מדרשת 'בארי' בפרדס חנה. הוא ממשיך לנהל את הלפרס בשלט רחוק מישראל.

איך אתה מנהל את הארגון מהארץ?

"לפני פרוץ הקורונה, הייתי נוסע פעם בחודש למשך שבועיים לאורוגוואי. כשהתחילה המגפה לא יכולתי לטוס יותר, ובנוסף נגמר לנו הכסף. הארגון התקיים מתרומות, אבל בשל הקורונה הרבה תרומות פסקו בכל רחבי העולם, וגם אצלנו הברז נסגר".

בפני הארגון עמדו שתי אפשרויות: לסגור הכול, או לחשוב מחוץ לקופסה. אחד מהמנטורים של הלפרס, הרולד וינר, יליד אורוגוואי שחי בארץ ומגיע מעולם הסטארט־אפ, שמע על המצב וקישר את הרב רובינשטיין עם ארגון שנקרא '8200 אימפקט'. מדובר בארגון של יוצאי יחידת 8200 שהקימו חממת סטארט־אפים לשינוי חברתי בעולם. "הארגון מאגד את כל יוצאי 8200 – כ־18,000 אנשים. אלה המוחות הכי טובים בישראל, והם מסייעים לסטארט־אפים שמבקשים לייצר שינוי חברתי בעולם. בכל מחזור מנסות להתקבל 180 חברות ומתקבלות 10 בלבד". הרב רובינשטיין הגיע לריאיון והציג את הלפרס בפני הנהלת הארגון. "הם התלהבו מאוד, לא רק בגלל הערך של חיי אדם, אלא כי הם סברו שיש לי ביד סטארט־אפ חזק מאוד. התקבלתי", הוא אומר בחיוך. הארגון ציוות לו מנטורית מלווה, שירי כרמיאלי (שהוא קורא לה "הרבנית"), והיא מלווה אותו בתהליך הפיכת הארגון מעמותה לסטארט־אפ. "אחד המשפטים הראשונים שהיא אמרה לי היה: מיכאל, אם אתה רוצה לשנות את העולם, אתה צריך לחשוב אחרת לגמרי, לחשוב בענק!"

במקביל להפיכת הלפרס לסטארט־אפ, קורה דבר נוסף: במהלך התפשטות הקורונה, בגלל הבידודים והקושי הכלכלי והחברתי, אנשים רבים החלו לסבול ממצוקה נפשית. באורוגוואי רבים נכנסו לדיכאון והייתה עלייה חדה בשיעור ההתאבדויות. שר החוץ של אורוגוואי התקשר לרב רובינשטיין וביקש: "אנחנו לא מצליחים לתת את המענה. לך כבר יש רשת גדולה. תעזרו לנו, תוסיפו להלפרס סיוע נפשי".

הרב רובינשטיין נענה גם לאתגר הזה. "התקשרתי לאדם שהיה המורה שלי לקאוצ'ינג במשך שמונה שנים, סלו הלגואה", הוא מספר. "יהודי לא דתי, מאמן קאוצ'ינג אונטולוגי, שיחד איתו העברתי קורס במונטווידאו בשם 'אלוקות ממבט אונטולוגי'. הרבה יהודים חזרו בתשובה כתוצאה מהקורס הזה". יחד עם אותו מאמן הוא הקים ארגון בתוך הלפרס כדי לתת גם סיוע נפשי. הארגון כולל 150 פסיכולוגים וקאוצ'רים. "עד היום טיפלנו ביותר מ־3,000 אנשים. הרבה אנשים ניצלים בזכות הסיוע הזה מהתאבדויות ומשלל מצבים נפשיים קשים".

במהלך העבודה בתחום הנפש, התברר ש־25% מהפונים לבקש עזרה נפשית הן נשים הסובלות מאלימות בבית. "זה תחום שלא הכרתי לפני כן", הוא מודה. "כשערכנו פגישה עם שר הפנים באורוגוואי, הצגנו לו דוח שנתי. הוא התפעל מהעשייה ומהתוצאות, וכשראה את הנתונים לגבי האלימות נגד נשים, ביקש שנעשה משהו גם בתחום האלימות. אמרתי לו שזה תחום שאי אפשר להיכנס אליו בלי להתמקצע, ושאם הוא רציני ורוצה שהלפרס תיכנס גם לתחום הזה, שיממן לנו שישה חודשי מחקר כדי שנוכל ללמוד את הנושא". שר הפנים הסכים. אנשי הארגון עברו הכשרה של שישה חודשים בתחום של אלימות כלפי נשים, ואז החליטו להרים את הכפפה ולפתוח ציר שלישי, נוסף על הצלת חיים וסיוע נפשי: חינוך לערך חיי אדם על בסיס מגדר, והצלה בתחום של אלימות כלפי נשים.

מה זה אומר בפועל?

"כיום במונטווידאו יש בכל רגע נתון כ־100 הלפרס מסביבך. באורוגוואי, מלבד אלימות בבית, יש גם הרבה אלימות כלפי נשים ברחוב. כיום, אם אישה חוששת מאלימות כלפיה ברחוב, היא יכולה להזעיק את הלפרס, ואנחנו שומרים עליהן או מלווים אותן - דרך האפליקציה או פיזית בשטח. בנוסף, יש לנו קבוצות שיח אנונימי לנשים שצריכות ליווי יותר ארוך ומעמיק בתחום האלימות. לאחרונה חתמנו על הסכם עם הבנק הבינלאומי לפיתוח רק על הפרויקט הזה, והם מלווים אותנו גם ברמה הכלכלית וגם בפיתוח של הפרויקט".

איפה הארגון עומד היום ולאן אתה שואף?

"עשינו מעבר לסטארט־אפ וגם עברנו לחשוב בראש כלכלי: אנחנו מוכרים את השירות שלנו לחברות עבור העובדים או הקליינטים שלהן, כולל קורס הכשרה שלנו וכו'. זו גם הטבה לעובדים וגם חיבור והמשכיות של קשר עם קליינט דרך מקום נוסף, פילנתרופי. שמנו לעצמנו למטרה שבתוך עשר שנים נצליח לשנות את היחס לערך חיי אדם והצלת חיים בדרום אמריקה. אנו שואפים שיהיו לנו 30 מיליון הלפרים בדרום אמריקה. לאחר בניית המודל של אורוגוואי וארגנטינה, שגם אליה כבר נכנסנו, הכוונה היא לבנות מודל לקולומביה, ברזיל ומקסיקו - מדינות ענק. המטרה שלנו היא שחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה יהיו הלפרס, ושבכל משפחה יהיה לפחות הלפר אחד".

יש לך תוכניות להביא את הלפרס גם לישראל?

"העם היהודי ומדינת ישראל צריכים להוביל שינוי בעולם כולו", הוא אומר. "יש לנו הרבה מאוד כוחות לזה. אנחנו בבחינת בעל הנס שלא מכיר בניסו. כאן לא צריך את הלפרס כי הערכים הללו מוטמעים היטב. יש לנו כל כך הרבה מה לתת לעולם מבחינת המורשת, יכולות, עושר תרבותי וחינוכי. אם הייתי יכול לדבר עם כל יהודי דתי, הייתי אומר לו לעשות סוויץ' במחשבה ולהבין שה' מצפה מאיתנו להוביל שינוי בעולם כולו, להיות בשורה גם עבור הגויים".

הוא מסיים את הריאיון בסיפור הבא: "יש לי משקיע עם הרבה עסקים בהונדורס. זו מדינה שהייתה מספר אחת בעולם בפשיעה: סחר בבני אדם, סחר באיברים, סחר בסמים. חיי אדם שם לא שווים אגורה. המשקיע לקח אותי להציג את הלפרס לנשיא האוונגליסטי של הונדורס. אחרי שיחה של כ־25 דקות הנשיא שאל: 'הרב, איך יכול להיות שבמשך 2,000 שנה העולם היה צמא לעם ישראל שיביא דברים כאלה ונעלמתם ל־2,000 שנה? איך יכול להיות שרק עכשיו אתה בא אליי?!' אמרתי לו: 'אדוני יודע שאנחנו היינו רדופים. יש לנו שואה בהיסטוריה, אינקוויזיציה, פרעות. איך אתה מצפה מאיתנו?' הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'אתם העם הנבחר! אלו תירוצים. תתחילו לעבוד!' הבנתי שאם נשיא של מדינה כזו, שמתמודד עם בעיות מאוד קשות, אומר את הדברים הללו, כנראה שהוא רואה משהו שאנחנו לא רואים. יש לעם היהודי בשורה בכל תחום. אנחנו צריכים להעלות, לרומם ולפתח כל תחום של החיים האנושיים בעולם. הוכשרה השעה".

***