כשתושבי הנגב צפו השבוע בחדשות, הם הבינו שהזעקה שהם זועקים כבר למעלה משנה הפכה למציאות: מה שקורה בנגב הוא פרומו למדינת ישראל כולה, וכשהנגב מדמם – לצערנו זה יגיע במוקדם או במאוחר לשאר המדינה. הפעם זה היה מוקדם, עוד בימי השבעה של ארבעת הנרצחים בפיגוע המתועב בבאר שבע.
הלב שלנו נשבר כשצפינו באחינו בחדרה נרצחים. תחושת ה"אמרנו לכם" התערבבה עם כעס עצום של "אולי היינו צריכים לזעוק חזק יותר", על אף שמקבלי ההחלטות בכלל לא סופרים אותנו, תושבי הנגב.
מעבר לכעס הזה, הלב נשבר לרסיסים כשהתושבים בנגב החלו לתהות ברשתות איך ייתכן כי עבר פחות משבוע מאז הפיגוע בבאר שבע שבו נרצחו ארבעה יהודים, וראש הממשלה, שרים בכירים בממשלתו וחברי כנסת טרם הגיעו לנגב. זאת לעומת הזירה בחדרה, שם התייצבו מיד חברי כנסת, שרים בכירים וגם ראש הממשלה עצמו. חבר כנסת אחד הגיע לנגב, ושמו איתמר בן גביר. אני ממש לא תומכת שלו, אבל בקצב הזה, כשנדמה שהוא היחיד שהיישוב היהודי בנגב מעניין אותו – זה יתורגם למנדטים.
לעיתים נדמה כי ממשלת ישראל רדומה ולא מבינה באיזה ג׳ונגל אנו חיים. המצב התדרדר עד כדי כך שאין מנוס מהכרזה על עוצר כללי על המדינה כולה ויציאה למבצע רחב של חומת מגן בתוך מדינת ישראל. הפרומו שהחל במבצע שומר החומות המשיך בירי בסורוקה, דרך פיגועים רצחניים בבאר שבע ובחדרה. כמות הנשק שנתפסה בזירת הפיגוע מבהילה, כמו גם ההבנה שזהו רק פרומיל מהנשק שנמצא בחברה הערבית; המחשבה שאנחנו עוד לא בשיאו של הסרט, ואפילו לא רבע שעה לפני הפסקת הפרסומות.
תוך שבוע התווספו עוד שישה מסמרים בארון הקבורה של מרקם החיים השברירי ממילא בנגב ובמדינת ישראל כולה. שישה נרצחים בפיגועים נוראים שהתרחשו בבאר שבע ובחדרה וניפצו לכלל תושבי מדינת ישראל את הלב (הערת המערכת: המאמר נכתב לפני הפיגוע בבני ברק).
ציפיתי כי לאחר מכן ממשלת ישראל תתכנס לישיבה מיוחדת, אך התבדיתי. שוב הממשלה הזו, כמו קודמותיה, התעלמה מזירת הנגב, וכך קיבלה זירה נוספת ונכשלה בשעת מבחנה האמיתי. מציאות שבה יהודים נרצחים בלב מרכז קניות או באמצע העיר על לא עוול בכפם היא הזויה ומזכירה ימים אפלים בהיסטוריה שלנו.
כעת אנו עומדים בפתחו של מבחן נוסף, והוא הלוויית המחבלים. כולנו שמענו את הודעות הגינוי שיצאו מפי בכירי הפוליטיקאים בחברה הבדואית והערבית, אך נראה שהן נאמרו רק מהשפה ולחוץ. המבחן האמיתי יהיה היחס לקבורת המחבלים ולמשפחותיהם. אם לא יוקיעו ויחרימו אותם, יהיה ניתן לומר בבירור שמרקם החיים בישראל הולך להשתנות דרמטית.
הציבור היהודי בנגב יושב על חבית נפץ שהחלה להתפוצץ לכולנו בפנים. המונח "מלחמת אזרחים" קרוב מתמיד. לצערנו הרב, הכלנו נהיגה פרועה בכבישים, פרוטקשן, הטרדות מיניות והצקות כלפי נשים במרחב הציבורי ובעצם מה לא. מעכשיו הגיע הזמן להפסיק להכיל ולהתחיל לפעול.
הציבור כבר לא יסתפק במס שפתיים. הביקורות שהושמעו כלפי מפכ"ל המשטרה בערב הפיגוע, וקיתונות הבוז שהוטחו בנציגי הממשלה שבאו להלוויות, הם רק פרומיל מהתחושות הקשות שיש בנגב.
הציבור בנגב בקושי מיוצג בממשלות ישראל כבר שנים רבות. כל הזמן מייחסים לנו נציגים שגרו בנגב בעבר כאילו הם הנציגים שאמורים לדאוג לנו. בפועל, גם הם בעת כהונתם בחרו להעתיק את מקום מגוריהם לגוש דן או לירושלים וסביבותיה. מי שלא גר כאן, לא מגדל כאן את ילדיו ולא נוסע בכבישים, לא מקבל את שירותי הרפואה, החינוך והתחבורה יחד איתנו - לא יכול לייצג אותנו.
הגינויים שנשמעו מהחברה הבדואית בעברית הם חשובים, אך בוודאי לא מספקים. על המנהיגים לקבל אחריות ולהוביל שינוי. בקרב האוכלוסייה הבדואית ישנם אנשים טובים שלצערי קולם לא נשמע. זה הזמן שלהם להסתכל פנימה ולחשוב כיצד הם משנים את המציאות שאליה הגיעו. השינוי חייב להתחיל מהם. החברה היהודית כמובן תתמוך ותעזור, אך לא יכולה לעשות זאת במקומם.
זהו תהליך פנימי שראשי הציבור הבדואי היו חייבים להתחיל כבר אמש. כרגע הכדור במגרש שלהם. הציבור היהודי בנגב מחכה כבר למעלה משנתיים לשינוי אמיץ ואמיתי. אם לא ייעשה תהליך פנימי בתוך החברה הבדואית, מלחמת האזרחים בנגב היא רק עניין של זמן. הגיע הזמן ליציאה למבצע חומת מגן פנים־ארצי.
הכותבת היא מראשי הפורום לקידום הנגב, חברת מועצת עיריית באר שבע לשעבר
***