פרח פגום
העונה היפה הזאת, של הגשמים האחרונים והפריחה הקסומה מסביב, היא גם עונת הקציר. קציר החלומות. עונת מכתבי התשובות, מכתבים שמצליחים להעיב על עונה כל כך יפה. בצד המרבדים הצהובים, האדומים והסגולים של פרחי אביב מתוקים, תוכלו להבחין בצידי הדרכים בפרחי שלכת. פרחי אדם שהמערכת המפוארת של החינוך הדתי משליכה מתוכה בכל שנה כדי שלא ילכלכו את הערוגה. למען האמת, תתקשו להבחין בהם. הם לא יצעקו את העלבון ברחובות. הוא יישאר לרוב בינם לבין המעטפה הקרועה והמכתב האטום. הם מנומסים, הפרחים הללו, לא רוצים להפריע לשקט הציבורי. הכול כל כך יפה מסביב, למה שילכלכו?
את עלי הכותרת של פרחי החן לא קוצצים במזמרות של ברזל, רק במילים יפות ורשמיות: "למרבה הצער, אין ביכולתנו לקבל אותך לישיבתנו לשנת הלימודים הבאה. אנו מאחלים לך הצלחה בכל אשר תפנה". למרבה הצער. איחולים. בכל אשר תפנה - כמה יפה. שלכת הפרחים לא נעשית בכוונה, יגידו לך החקלאים, פשוט אין ברירה, אין מקום לכולם. למרבה הצער, כמובן. הצער, אגב, בדרך כלל איננו צערם של המקורבים, הפרוטקציונרים או הבנים של. גם הפרחים הנכונים, השקדנים, הצדיקים, המתמידים, ילבלבו היכן שיבחרו. הצער יהיה מנת חלקם של הפרחים עם נקודה שחורה בעלה הירוק, עם עלי כותרת לא משוננים כראוי, עם גבעול עקום או קצת יותר מדי חול שדבק בשורשים. אבל שלא תטעו, לא צריך להיות פרח שוליים או עשב שוטה כדי לספוג חבטה מעונת הקציר. כמעט אין נער או נערה שלא זכו לאיזו תשובה שלילית. ולרוב לא צריך אפילו נקודה בעלה, אלא סתם כך, המכולה כבר מלאה, החקלאים פושטים ידיים לצדדים, אין להם ברירה. אתה נפלט. אתה נחבט. כמו איזו גזרת גורל עונתית. לא התקבלת. פרח פגום.
שתים־עשרה שנה אחורה
לפני שתים־עשרה שנים, פרסמתי בגיליון של 'באהבה ובאמונה' את הדברים הבאים:
לכבוד דני כהן, כיתה ח', ירושלים.
הרינו להודיעך כי לצערנו לא נוכל לקבלך ללימודים בישיבה התיכונית 'אהבת ישראל'. כידוע, תלמידים רבים נבחנו לקראת הלימודים בשנה הבאה, ההחלטה נפלה בלב כבד ולאחר מחשבה מרובה. אנו מאחלים לך, כמובן, הצלחה בכל אשר תפנה.
הרב ידיד אוהב־ישראל מר מנחם לב־טוב
ראש הישיבה מנהל התיכון
נ.ב. דני היקר, אינני אמורה להתערב בשיקולי ההנהלה, אבל לא יכולתי שלא להוסיף משהו משלי. אני מתארת לעצמי מה אתה מרגיש עכשיו, ודאי אכזבה גדולה מעצמך, תחושת כישלון, תסכול. מי יודע, אולי זו לא התשובה השלילית היחידה שקיבלת בזמן האחרון. אולי לא התקבלת לאף אחת מהישיבות שאליהן ניסית להתקבל, כפי שקרה לבת שלי בשנה שעברה כשחיפשה לה אולפנה. האמן לי, ילדה טובה ומקסימה. משום מה היא לא הייתה טובה מספיק לאולפנות שאליהן פנתה. אחרי התשובה השלילית הרביעית היא נשברה, ממש נשברה... עבור אולפנה אחת היא לא הייתה צדיקה דיה, בעבור האחרת היא לא הייתה לבושה נכון, בשלישית היא גמגמה בראיון הקבלה, וברביעית... באמת אינני יודעת, זה גם לא משנה.
איני מכירה אותך בכלל, ואולי כל המכתב שלי מיותר, אבל רציתי שתדע שזה שלא התקבלת לא אומר עליך שום דבר. אולי זה אומר בעיקר עלינו, "הדתיים", שבשם המחשבה כי החינוך הוא הדבר החשוב ביותר, יצרנו מוסדות חינוך בררניים, שאינם יכולים לפתוח את השערים בפני כולם. בעוד נער חילוני מתקבל כמובן מאליו לחטיבה או לתיכון, נער ונערה דתיים צריכים לעבור מסע ייסורים של בחינות, ראיונות, 'קורות חיים' ומאמצים גדולים להוכיח את עצמם שוב ושוב. ואחרי כל זה מגיעות התשובות, והמחשבה מדוע לא רוצים אותי.
דני, חשוב לי שתדע, זה לא אתה, זה אנחנו שטעינו בדרך. אינני יודעת איפה, אבל ברור לי שכך זה לא אמור להיות. אני רואה איך בישיבה התיכונית שלנו מתקבלים ילדים מזן מאוד ברור, אני מאוד אוהבת אותם, ילדים מקסימים, אבל אני... הלב שלי שואל, איפה כל השאר?
אינני יודעת מה תחשוב כשתקבל את המכתב. לי חשוב שתרים את הראש בגאווה, ובעזרת ה' תמצא מקום שתשמח בו, ואני בטוחה שהוא ישמח בך.
שלך באכפתיות, אסתי מנחם,
מזכירה, 'אהבת ישראל'.
והיום
תמים מצידי לחזור אל אותן המילים שלא הצליחו להזיז את המערכת, אבל אני מעדיף להישאר תמים ולא לפנות אל המערכת, אלא להורים. כשהבת הבכורה שלנו נבחנה לאחת האולפנות, קיבל את פנינו ביום הראיונות שלט: "אמרי נא אחותי את". יש להן חוש הומור לבנות כאן, חשבתי. אחר כך הבנתי שהבדיחה על חשבוננו. על חשבון כולנו. אבל זה לגמרי שלנו, ההורים. כי כל עוד נבחר לשחק בכללי המשחק זה לא ישתנה, וכל עוד נרוץ אחרי הישיבה הנחשקת והאולפנה הנחשבת זה ימשיך באותה הצורה. מה עושים? לא יודע, אולי בונים ישיבות ואולפנות אזוריות שיקבלו את כולם, ובתוכם יהיה מיטב המענה לגווני הגוונים. אם כולנו אחים ולא רק בסיסמאות, אזי כמו שהורה לא דוחה ילד מפני ילד, גם מוסד חינוך הוא של כולם, והוא לא יאמר לאף ילד "לא". אבל בשביל זה צריך הורים שיגלו את הערבות ההדדית הזאת, ולא יהיו מוכנים להפקיר את הילד שלהם, או את זה של השכנים, לתשובה השלילית הבאה. והתשובות הללו? כמה יומרה צריך בשביל לחשוב שבמבחני ידע ומרתון ראיונות של כמה דקות ניתן לעמוד על טיבן של נפשות.
יום המודעות לשכול האזרחי
בא' בניסן, יום פטירת נדב ואביהוא, מציינים את יום המודעות לשכול האזרחי. הנה חלקי הקטן בזיכרון הגדול:
יום. זיכרון. שכחה.
כְּמוֹ כֻּלָּם - בַּצְּפִירָה, וְהַגַּב מְעַט כָּפוּף.
כְּמוֹ כֻּלָּם - בִּשְׁתִיקָה, וְהַגּוּף רוֹכֵן שָׁפוּף.
כְּמוֹ כֻּלָּם - מַרְכִּין אֶת הָרֹאשׁ לַחֲצִי הַתֹּרֶן.
כְּמוֹ כֻּלָּם - תְּהִלִּים, בֵּין קְבָרִים, בְּצֵל עֵץ אֹרֶן.
כְּמוֹ כֻּלָּם - צְמַרְמוֹרוֹת בְּמַטַּח הַכָּבוֹד.
כְּמוֹ כֻּלָּם - מִזְדַּהֶה וּמַפְסִיק לַעֲבֹד.
אֲנִי בְּסֵדֶר. אֲנִי לְגַמְרֵי בְּסֵדֶר.
בְּכָל יוֹם־זִכָּרוֹן חִבּוּק לָאִישׁ שֶׁגָּר מִמּוּל,
בְּכָל יוֹם־שִׁכְחָה, הֵן גַּם אֲנִי הוּא אָב שַׁכּוּל.
כְּמוֹ כֻּלָּם - פּוֹקֵד קִבְרֵי חַיָּלִים.
כְּמוֹ כֻּלָּם - שׁוֹמֵעַ שִׁירִים עֲצוּבִים.
כְּמוֹ כֻּלָּם - עִם דַּם מַכַּבִּים עַל הַדַּשׁ.
כְּמוֹ כֻּלָּם - מַקְשִׁיב לַנְּאוּם הַנִּרְגָּשׁ.
כְּמוֹ כֻּלָּם - אֲנִי כָּל כָּךְ גֵּאֶה בָּהֶם.
אָסוּר לוֹמַר - אֲנִי גַּם מְקַנֵּא בָּהֶם.
לֹא בְּסֵדֶר. מַמָּשׁ לֹא בְּסֵדֶר.
כִּי בְּנִי לֹא מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל...
רַק נִדְרַס כְּשֶׁהָלַךְ לְתֻמּוֹ עַל הַשְּׁבִיל.
בְּנִי לֹא פָּשַׁט בְּעֹרֶף אוֹיֵב.
וַעֲדַיִן, כְּאֵב הוּא אוֹתוֹ הַכְּאֵב.
אֶת בְּנִי לֹא רָצַח מְחַבֵּל בְּפִגּוּעַ,
רַק אָבְדָן בְּלִי תַּכְלִית, וְהָרֵי גַּעְגּוּעַ.
אֵין צְפִירָה, אֵין זֵרִים וְאֵין רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה,
יֵשׁ חָלָל שֶׁבַּלֵּב וְאֵין תְּהִלָּה.
בְּכָל יוֹם־זִכָּרוֹן חִבּוּק לָאִישׁ שֶׁגָּר מִמּוּל,
בְּכָל יוֹם־שִׁכְחָה, הֵן גַּם אֲנִי הוּא אָב שַׁכּוּל.
יֶלֶד מְרַחֵף אֵי שָׁם, סָפוּג כֻּלּוֹ בְּאוֹר,
מְקוֹנֵן עַל זוּג הוֹרִים שֶׁנִּשְׁאַר כָּאן, מֵאָחוֹר.
בְּקוֹל מָתוֹק הוּא מְשׁוֹרֵר תְּפִלַּת מַלְאָךְ קָטָן:
אָמֵן יִהְיֶה מִי שֶׁיִּזְכֹּר.
לֹא אוֹתִי יִזְכֹּר.
אוֹתָם.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***