אחד המאפיינים המובהקים של תולדות ההלכה וספרותה הוא החלוקה הברורה לתקופות: תקופת התנאים, תקופת האמוראים, תקופת הראשונים ותקופת האחרונים (שאלה מעניינת וחשובה היא איך לכנות את התקופה שלנו, אך לא כאן המקום לדון בה). המעבר מתקופה לתקופה היה בדרך כלל קשור למאורע היסטורי משמעותי, שהביא בעקבותיו לשינוי תודעתי, להרגשה שהסתיימה תקופה, ושההתייחסות אל הדורות הקודמים אינה יכולה עוד להיות כשהייתה. כאשר הסתיימה תקופת התנאים בחתימת המשנה על ידי רבנו הקדוש, הבינו בני הדורות הבאים שאין הם יכולים יותר לחלוק על התנאים, ותפקידם העיקרי הוא לפרש את דבריהם, ולהכריע את ההלכה במחלוקותיהם. כאשר אמורא אומר מימרא ומקשים עליו ממשנה או מברייתא, אין הוא יכול לומר שהוא חולק עליה. הוא יכול רק לומר שיש תנא אחר המסייע לו. האמוראים קבעו כללי פסיקה, כגון: 'ר' מאיר ור' יהודה - הלכה כר' יהודה', 'הלכה כרבי מחברו', וכמובן – 'יחיד ורבים, הלכה כרבים'. כללי הפסיקה הללו הם בבחינת ברירת מחדל, אבל אמורא יכול לפסוק גם בניגוד לכללים, כגון לומר שהוא סובר כתנא פלוני למרות שהחולקים עליו הם רבים. פירוש הדבר שהאמוראים הרשו לעצמם להתערב במחלוקת התנאים ולהכריע ביניהם, אבל לא לחלוק על כולם.
לעומת זאת, במעבר מתקופת התלמוד לתקופת הראשונים נקבע באופן מוחלט שלא רק שאין חולקים על התלמוד, אלא שההכרעה במחלוקות שבתלמוד חייבת להיות לפי כללי פסיקה, ואין מי שיכניס ראשו בין האמוראים ויאמר: לי נראית דעתו של אמורא פלוני ולכן אני פוסק כמותו. כללי הפסיקה במחלוקות האמוראים הם או הליכה אחר הרוב, או כללים אישיים, כגון 'הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני', או לפי הנראה מסדר הדברים בסוגיית הגמרא. אחד מכללי הפסיקה שייסדו גאוני בבל הוא 'הלכה כבתראי', כלומר: כאשר יש מחלוקת בין אמוראים קדומים למאוחרים - הלכה כמאוחרים. אולם יש ראשונים שצמצמו את הכלל הזה.
המעבר המעומעם
מתי חל המעבר בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים? לגבי חכמי ספרד התשובה ברורה: המאורע הקשה של גירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב (1492 למניינם) גרם לתודעה של סוף תקופה. גולי ספרד שהגיעו לארצות הים התיכון השונות הרגישו שהרצף של בית המדרש המפואר של חכמי ספרד נשבר. מרן ר' יוסף קארו, שהיה בין הגולים, כתב בהקדמת ספרו הגדול בית יוסף: "ואיזהו אשר ימלאהו ליבו להכניס ראשו בין ההרים הררי א־ל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות... כי בעוונותינו הרבים קצר מצע שכלנו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם". לפיכך הוא קבע כלל הכרעה: יש ללכת אחרי דעת שלושת עמודי ההוראה - הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, וכשהם חלוקים ביניהם, להכריע כדעת הרוב. כך נוצר השולחן ערוך.
בארצות אשכנז המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים לא היה מעבר חד. באופן כללי אפשר לומר שההגירה היהודית מגרמניה לארצות מזרח אירופה, והקמת מרכזי התורה הראשונים בערי פולין וליטא, הייתה סיום של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה. גדולי התורה הראשונים בפולין, ר' יעקב פולק ור' שלום שכנו רבו של הרמ"א, לא ראו את עצמם כממשיכי הראשונים, ויראו לחבר ספרי הלכה כדי שלא יסמכו עליהם. הרמ"א, אשר פרש את המפה על השולחן ערוך, ריכז את פסיקות חכמי ארצות אשכנז ומנהגיהם, והכלל הנקוט בידו היה 'הלכה כבתראי', דהיינו כחכמי אשכנז במאתיים השנים שקדמו לו.
באותן השנים של ראשית תקופת האחרונים בארצות אשכנז, בלט בייחודו רבנו שלמה לוריא, המהרש"ל, אשר לא קיבל את דרכם של בעלי השולחן ערוך להסתפק בכללי פסיקה ולא להכניס את ראשם בין הרי הראשונים. לרוב לומדי התורה הרגילים מוכר המהרש"ל רק מהגהותיו והערותיו הקצרות על מסכתות הש"ס בשם 'חכמת שלמה', שנדפסו ביחד עם המהרש"א והמהר"ם בסופי המסכתות (וגם אלה קוצרו מתוך מהדורה רחבה יותר שלהם שנדפסה בכרכים נפרדים). אבל תלמידי חכמים מכירים את ספרו העיקרי, אשר בו הראה את גודלו ואת ידו החזקה - 'ים של שלמה' על שבע ממסכתות הש"ס (ולפחות על עוד שבע מסכתות נוספות, שלא נדפסו ואבדו). בהקדמות שהקדים המהרש"ל לספרו זה הוא מציג את שיטת עבודתו ואת השקפתו על הדרך הראויה לפסיקת הלכה:
"וזו היא שיטתי, להביא כל הדעות, קדמאי אמצעי ובתראי, פוסקים ומחברים... כדי שלא יבוא בעל דין לחלוק ולומר ראה איך שכתב מחבר זה דיניו ופסקיו לפי דמיונו בראיה מספקת, אלמלא ראה מחבר זה דברי הספר או איגרת תשובה של הרב ההוא לא נקט ליבו לחלוק ובוודאי היה חוזר מדבריו. ומזאת יראתי והבאתי כל הדעות, קדמאי דקדמאי ובתראי דבתראי... ולא נשאתי פנים לשום אחד מהם... אף שיש הכרע גדול בין מעלותם למי שהורגל בהם בעיון רב - מכל מקום התלמוד הוא המכריע, וראיות ברורות ייתנו עידיהן ויצדקו". המהרש"ל נהג אפוא בראשונים כפי שהאמוראים נהגו בתנאים, ולא כפי שהראשונים נהגו באמוראים, לאמור: אין הוא חולק על הראשונים, אבל הוא מרשה לעצמו להתערב בדיון, ולהכריע על פי ראיות כאחת מדעות הראשונים.
ובהקדמה השנייה:
"כי חדש מקרוב בא לידינו ספר וחיבור שעשה מהר"י קארו על הטורים והראה כמה חידושים מספרים הקדמונים שלא היו בידינו בימים שעברו ותשובות נוכריות וחידושים אשר נמצאו בכל הספרים ולא חיסר דבר מכל אשר עלה במחשבה לפניו וכמעט שלא הניח מקום להתגדר בו, אבל עשה פשרות (כללי פסיקה קבועים) בענייני פסקי הלכות... והתלמידים הולכים אחר דבריו ופסקיו... והנה שגו בזה, מאחר שראו שכך כתוב בספרו, שכן הלכה, אמרו כך כתב הקאר"ו להדיא, כי כן העניין הרע אשר לפניהם - מה שכתוב בספר יאמינו, ואם יעמוד אדם חי וצווח ככרוכיא שאין הדין כן בראיות גמורות או אפילו בקבלה, לא יחושו לדבריו".
היסטוריון ותלמיד חכם
את הדברים האלה אני כותב לרגל הופעת ספר חשוב בשם 'המהרש"ל וספרו ים של שלמה' מאת ידיד נעוריי מימי שבתנו יחד על ספסל הלימודים בישיבת מרכז הרב, הרב מאיר רפלד זצ"ל. ר' מאיר היה בבחינת ארון ספרים מהלך. אהבת התורה שלו הייתה מלווה בחיבה מיוחדת לתולדות הספרים התורניים ומחבריהם, ועוד בהיותו בישיבה הוא אהב לבלות שעות רבות בספרייה ולהתחקות אחר מסורות ומנהגים, דפוסים ישנים ודקדוקי סופרים. את ספרו על המהרש"ל חיבר כדוקטורט באוניברסיטת בר אילן, שבה הוא כיהן אחר כך כמרצה בכיר לתלמוד ולספרות רבנית. ר' מאיר לא החזיק טובה לעצמו על ידענותו המופלגת, ולא חשב לפרסם את עבודתו זו כספר, אבל משפחתו יזמה עתה את הוצאתו לאור של ספר חשוב זה, המלא וגדוש בתובנות בדבר מעמדו של המהרש"ל בתולדות ההלכה וספרותה, ובפרטים היסטוריים וביבליוגרפיים שרק חקרן ודקדקן כר' מאיר ידע להגיע אליהם ולבררם.
למרות חושו הביקורתי ועצמאותו של המהרש"ל, הוא היה נאמן גדול למסורת חכמי אשכנז. משפחתו הייתה מן המשפחות המיוחסות ביהדות אשכנז, וייחוסו הגיע עד רש"י ולמעלה בקודש. תשובה אחת בספר השו"ת שלו (סי' כ"ט) מוקדשת לתולדות חכמי אשכנז מראשיתה של ההגירה היהודית לאשכנז בימי המלך קרל הגדול. המהרש"ל העריץ את בעלי התוספות, וקבע באופן נחרץ: "אמת שרמב"ם הספרדי עשה חיבור נאה מכל אשר היה לפניו, בעניין זה שהוא מסודר בהלכותיו ובפסקיו ובקוצר הסיפור... ובאמת לפי דעתו ושכלו כתב כל התורה, כאילו קיבל משה (הרמב"ם) מפי הגבורה הלכה למשה בלי ראיה ברורה, ומכל מקום הוא אינו מקובל בשכל הנקנה מאחר שאינו ידוע מקורו... אבל מצאתי בתשובות הרא"ש שכתב שהאיש רמב"ם גדול היה מאוד בכל החוכמות, אכן כשהוא חולק עם ר"ת ור"י שלא לשמוע אליו אלא לילך אחר בעלי התוספות, כי קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם" (מחברנו מעיר שלא נמצא כן בכל תשובות הרא"ש אשר בידינו).
דיוניו של ר' מאיר ב'ים של שלמה' אינם רק דיונים של חוקר והיסטוריון של ההלכה, אלא דיונים של תלמיד חכם המתמצא בגופי העניינים הנידונים מבחינה תלמודית ומבין את ערכם התורני. אישיותו הנעימה וחיוכו הטוב, שידענום מהיכרות אישית, ניכרים גם מהאופן המכובד שבו הוא מתייחס אל חוקרים אחרים, גם כאשר הוא מעיר על טעויותיהם. ר' מאיר היה מופת למשפחתו ולכל מכריו כאשר המשיך ללמוד וללמד, לאהוב ולהאהיב את התורה, גם אחרי שעבר אירוע מוחי קשה ורותק לכיסא גלגלים. טוב עשתה משפחתו שהקימה לו מצבה חיה בדמות ספר חשוב זה. יהי זכרו ברוך.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***