סיוון אוחיון
סיוון אוחיון צילום: יוני קמפינסקי

הי, זו אני שלרוב שותקת. אני עם הלב המדמם תמידית, זו אני שאיבדתי את האמון בכם מזמן, אני שהתפכחתי והבנתי שלא אני ולא אף יהודי אחר במדינת ישראל מעניין אתכם.

באיזו מדינה מתוקנת (וגם כזו שלא) יושבים בממשלה יחד עם האויב? איפה יש מנהיג בעולם שנותן לאויב שלו להכתיב לו מה לעשות במדינה ובעם שלו?

עוטפים הכל במילים יפות של אפליה מתקנת, שוויון זכויות ושלום.

אני לא רואה שוויון בכך שהערבים יכולים להסתובב חופשי באין מפריע (שלא לדבר על הטלת אימה) בכל מקום בו יחפצו ביישובי המדינה בעוד לי אין אפשרות להיכנס ולטייל בכל מקום בו אחפוץ במדינה שלי, ז"א אני יכולה אבל אף אחד לא מבטיח לי שאצא משם בחיים. בעצם באף מקום אין לי סיכוי...

לא בכפר סבא של ימי ילדותי בה נרצחו יהודים בניהם ילדים, לא בפתח תקווה בה נרצח בעלי, לא בתל אביב מרכז הארץ, לא חדרה או באר שבע, ואני כבר לא מדברת על הערים המעורבות שכאילו יכולות לחיות בשלום.

ממש מצחיק ועצוב לי בו זמנית כשאומרים את המילה שלום. אפשר בהחלט לעשות שלום עם אדם שאוהב ורוצה בחיים, לא עם אדם שמקדש את המוות, לא עם אדם שיונק שנאה מגיל קטן וכל מבטו רוחש תאוות דם ונקם.

די לעצימת העניים הזו, די להלאות אותנו בשקרים והבטחות! לפחות תהיו מספיק בוגרים לומר לנו צודקים, לא מעניין אותנו. כך לא נבזבז את שארית כוחותינו בניסיון להגיע אליכם למקום מושבכם במגדל השן.

שאם כן היה אכפת לכם ולו במעט, או אם הייתה לכם לפחות טיפת כבוד עצמי, לאחר אירוע כל כך מחריד בו מחבל בן עוולה היה מעז רק לנסות ולפגוע באזרח ישראלי, הייתי מצפה שהישוב ממנו יצא יכנס לסגר, המשפחה שלו תגורש מהארץ וישללו ממנו וממשפחתו כל זכות במדינת ישראל.

רק כך ניתן להילחם במגפת הטרור, המחלה הממארת הזו שגובה כל כך הרבה נפשות והעולם שותק.

שתקנו מספיק בשואה הנוראה, הורדנו את הראש ושילמנו מחיר כבד מאוד.

תתעוררו. אתם רדומים והאדישות הבלתי נסבלת שלכם וההתרפסות שלכם למדינות העולם עולה לנו בדם.