אבי מורי סיפר לי שכשהיה בחור באוניברסיטה, היה גר עם מספר בחורי ישיבה. היה בחור אחד שכל הזמן היה מודד את גדלותם של החכמים - החכם הזה גדול מהחכם הזה וכן הלאה. כמובן שאבי מורי לא סבל את הדברים ולא הבין איך בחור הישיבה הזה יכול למדוד את גדולתם של רבנים. וכך היא האמת: בחור ישיבה לא יכול למדוד את גדולתם של רבנים. סתם אנשים לא מודדים את חוכמתם של תלמידי חכמים. כדי לדעת מי הוא תלמיד חכם באמת, צריך שתלמידי החכמים יביעו את עמדתם בדבר. גם בענייני רפואה, הרופאים הם הקובעים מי הוא רופא מומחה. לא יכול להיות שאנשים שלא מבינים ברפואה יכריעו מי הוא רופא מומחה. בכל תחום ותחום, האנשים שעוסקים בתחום קובעים מי הם המומחים בתחום.
כדאי לעיין בדבריו הנפלאים של הרב משה בן חביב זצ"ל (ספר גט פשוט, קונטרס כללים, כלל ב) שכתב כלל איך לברר מי הוא פוסק גדול ומי אינו פוסק גדול: "וכי תימא [וכי תאמר] מי יוכל לומר ולהבחין זהו פוסק גדול מפורסם וזה אינו גדול מפורסם, ייראה לי דכל פוסק שזכה שנתפשט ספרו או דבריו או הוראותיו בכמה מקומות חשיב גדול מפורסם, משום דמימיו אנו שותים, והרי הוא מכלל הפוסקים אבות העולם. אומנם הפוסק שלא נתפשט ספרו או הוראותיו ולא הוזכרו דבריו בספרי הפוסקים תדיר אלא במקצת מקומות הוזכרו דבריו, לא חשיב גדול מפורסם".
אם כן, עלינו להתבונן בפוסקים שתלמידי חכמים רבים ציטטו את דבריהם ונקטו שהם מגדולי הפוסקים. חשיבותו של הפוסק מתבטאת בכך שהוא מוזכר על ידי תלמידי חכמים רבים. בכך הם מביעים את דעתם שהוא פוסק גדול.
לאחרונה ראיתי מספר רבנים שמתחילים לצטט דעות של כל מיני רבנים בענייני גיור. המעניין הוא שגילו אותם פתאום, בענייני הגיור. הם אינם מהפוסקים המובהקים שעל פיהם נוקטים בשאר הלכות. אני לא בא לומר שהם לא היו תלמידי חכמים ולזלזל בגדולתם, אבל עדיין, לעניין פסיקת ההלכה בגיור, לא נסמוך על דבריהם. בעיקר כשרוב גדולי הפוסקים לא נקטו כמותם. נוסף על כך, יש מקרים שרבנים תלמידי חכמים כתבו איזו סברה ודעה מסוימת, אך לא כתבו את הדברים בתור פסק הלכה. רבנים אחרים חושבים שאפשר לסמוך על סברה זו. אבל לא כך הם הדברים. כל עוד שלא פסק את הדברים הלכה למעשה, אי אפשר לסמוך על הדברים.
מעניין הדבר, שאם נתבונן בספר פניני הלכה ונבדוק כמה פעמים מוזכרים הפוסקים שכיום המחבר מצטט אותם לעניין גיור, נמצא שהם מצוטטים פעמים בודדות: הרב גלזנר אינו מוזכר כלל, הרב עוזיאל זצ"ל מוזכר 64 פעמים, והרב משאש זצ"ל פחות מ־30 פעמים. רק לשם השוואה, החזון אי"ש מוזכר 550 פעמים. מדוע עד עכשיו הרב מלמד לא הזכיר פוסקים אלו?
הרב אליעזר מלמד טען לאחרונה ש"אין אפשרות הלכתית למנוע מהרבנים הסוברים כדעת גדולים אלה, לנהוג כשיטתם... ובפיקוח נפש ונשמה גדול שכזה מותר להם לנהוג על פי מיעוט הפוסקים... כמו כן, אין אפשרות למנוע מנציגי מדינת ישראל לסמוך על דעות אלו, כאשר אי־גיורם של המזדהים כיהודים ומעוניינים להתגייר ולחזק את זהותם היהודית - גורם לפגיעה בזהותה היהודית של מדינת ישראל ולמצוקה חברתית חמורה".
נראה שיש להשיג על דברי הרב מלמד במספר נקודות: א. מהיכן למדנו שבפיקוח נפש ונשמה אפשר לסמוך על מיעוט הפוסקים? יש אפילו מחלוקת בין הפוסקים אם לעניין הצלת נפש משמד מותר לחלל שבת. ב. יש כללי פסיקה, ולפיהם אין לסמוך על מיעוט הפוסקים. ואם סומכים עליהם, אין כאן הצלת נפש, אלא יש נתינת תעודה של גיור כשהאדם אינו גר. זה כמו לתת תעודת כשרות על דבר שאינו כשר. במקרה שרוב ככל הפוסקים נוקטים גישה מסוימת, מי שנוקט אחרת, גיורו לא חל. ג. ומה לגבי פיקוח נפש של האומה? מה לגבי הקרע הגדול שייווצר בעם, כשיהיו רבים שינקטו גישה שונה מרוב הפוסקים, ורבים מעם ישראל לא יקבלו גיורים אלו? ד. מי אמר שהקלות אלו יביאו להצלה מהתבוללות? הלא רוב אלו שלא באים להתגייר, הסיבה לכך אינה הקושי של הגיור, אלא שהגיור לא מעניין אותם. אם כן, הקלות אלו לא יצילו דבר.
נפסוק על פי הפוסקים המובהקים של הדור הקודם ושל דורנו ונלך אחריהם. אל לנו לנסות לחדש גישות בפסיקה בגיור שאינן מקובלות.
הכותב מכהן כדיין גיור, מחבר ספרי 'גר המתגייר'
***