האופטימיות ששררה בירושלים אחרי 'פסגת הנגב' שהתכנסה בשדה בוקר היתה גדולה מאוד, שכן היה מדובר במפגש היסטורי. שרי החוץ של מצרים, מרוקו, בחריין ואיחוד האמירויות באו להתארח בישראל ביוזמת שר החוץ יאיר לפיד יחד עם שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן.
ההחלטה להפוך את המפגש הזה לפורום קבוע שיכנס מספר פעמים בשנה וידון בסוגיות האזוריות הוא סוג של חזון אחרית הימים שהתגבש, הן מעצם חתימת הסכמי אברהם והרצון של כל הצדדים לתחזק אותם והן בשל יריבה משותפת מרה אחת שמדאיגה את כל היושבים סביב השולחן – איראן.
גורם במערכת המדינית סיפר ל'בשבע' כי איראן אכן היתה הנושא המרכזי בשיחות – ולא רק האיום הגרעיני אלא גם זרועות הטרור. לדבריו, שרי החוץ דנו בין היתר בשיתוף הפעולה הביטחוני מול איומים אוויריים כמו ניסיונות לפגוע בישראל באמצעות מל"טים וטילים וכן בדרך הים.
אבל לא כולם מסכימים שהפסגה הזו היא רק הישג. שגריר ישראל באו"ם לשעבר ויו"ר הליכוד העולמי דני דנון, חושב ש'פסגת הנגב' היא חשובה מאוד ובעלת ערך רב, אבל לצד זאת יש בו דאגה רבה מאוד מהסטת תשומת הלב שהיא עלולה לגרום מהבעיה המרכזית של ישראל בימים אלה.
"אנחנו בהחלט מברכים על כינוס מכובד כזה וגאים בו אפילו, אבל מצד שני צריך להבין שקורה משהו בווינה ולא בשדה בוקר. הסכם הגרעין הולך להיחתם ויש כאן ניסיון להרגעה ואולי אפילו הטעיה לגבי המצב בשטח", מסביר דנון ומוסיף, "ארה"ב דוהרת לקראת חתימה על הסכם מסוכן שיאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני שיסכן אותנו ואת מדינות האזור ואנחנו מתעלמים מכך כאשר מגיע מזכיר המדינה האמריקני ומנסה להרגיע אותנו ואסור לנו להירגע".
היו צריכות להיאמר מלים יותר חריפות בוועידה הזו נגד השיחות בוינה והכוונה לחתום הסכם בין ארה"ב ואיראן?
"השתיקה של שר החוץ יאיר לפיד בעייתית והיא אינה יכולה להיות מדיניות. ישראל צריכה להשמיע קול ברור יחד עם שותפינו באזור, נגד ההסכם המתגבש".
"באיחוד האמירויות ובחריין אומרים בצורה ברורה שמה שקורה בשיחות עם איראן זו קטסטרופה על סף אסון ושיש לפעול נגד ההסכם. את אותו הדבר שמענו מהנציגים האמריקניים שהתפטרו מניהול המשא ומתן כשהרגישו שהדברים הולכים לכיוון הלא נכון ואפילו הנציג הרוסי לשיחות אמר לפני מספר ימים שהאיראנים קיבלו דברים שהם לא חלמו לקבל. מה שיש לנו מול העיניים הוא ניסיון הרדמה אמריקני, שלצערי הרב לפיד משתף פעולה איתו ומסייע לניסיונות הללו, כאשר ארה"ב חותמת על הסכם מסוכן. מדינת ישראל צריכה להשמיע את קולה בצורה מאוד ברורה".
לדעתך היה צורך להשמיע בוועידה קול מחאה של ישראל נגד ההתקדמות האמריקנית מול האיראנים?
"לפני מספר ימים גורם בכיר בממשל האמריקני אמר: 'הישראלים עושים כל מה שאנחנו רוצים'. מבחינתי זו אמירה בעייתית. אנחנו צריכים לעשות מה שטוב למדינת ישראל, לעמוד על העקרונות שלנו, לשתף פעולה עם המדינות הסוניות המתונות ולא להיות כלי שרת בידי הממשל האמריקני כאשר הוא בא לחתום על ההסכם המסוכן הזה".
"יש עניין של סגנון ועליו כל ממשלה יכולה להחליט, אבל המהות אינה משתנה. חייבת להיות אמירה ברורה מצד הממשלה שההסכם מסוכן וגם להסביר מדוע. גם אם לא נצליח וארה"ב תחתום על ההסכם הזה, אם בעתיד נרצה לפעול בצורה כזו או אחרת, אנחנו צריכים לדאוג שתהיה לנו לגיטימציה בינלאומית. ברגע שאנחנו שותקים וטומנים את הראש בחול אנחנו מקשים על עצמנו לפעול בעתיד בצורה אחרת".
בסופו של דבר שר החוץ לפיד הצליח לייצר אמירה אחת משמעותית שסביר להניח שלא היתה נעימה בכלל לאוזניים אמריקניות. בהצהרה משותפת עם מזכיר המדינה האמריקני אמר לפיד: "אני לעולם לא הייתי מגיע עם ארגון טרור כלשהוא להסכם, האומר שבתמורה לכך שהוא לא יפגע בי, אני אסכים שהוא יפגע באמריקנים. באותה מידה לא יכול להיות שתמורת הסרת משמרות המהפכה מהרשימה - האיראנים יתחייבו לא לפגוע באמריקנים". מזכיר המדינה בלינקן לא ענה תשובה ממשית, בדיוק כמו שהתחמק משאלה פשוטה יחסית שסביר להניח שבעבר היתה לה תשובה ברורה: האם ארה"ב רואה במשמרות המהפכה גוף מעודד טרור. מחוסר התשובה לשאלה הזו ניתן היה להבין באופן ברור מאוד את השינויים והתמורות שחלו בממשל ביידן ועד כמה הם מחלחלים ועלולים להיות מסוכנים בנקודות מסויימות למדינת ישראל.
פסגה בצל פיגוע
ד"ר יחיאל שבי, מזרחן ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, לא חושב שהאיראנים ניסו 'להרדים' או להזיז את תשומת הלב מווינה ומעדיף למקד את ההתייחסות לפסגה הזו בדבר אחד – העובדה שישראל הפכה לכוח משמעותי גם בעיני מדינות הסכמי אברהם.
"לא מדובר בניסיון להרדים לדעתי, אלא יותר לנסות להרגיע את השטח. האמריקנים, לאור השינוי בממשל ושינוי התפיסה כלפי האיראנים, היו חייבים להצטרף ולהראות שהם מחוייבים להסכמי אברהם ושהם מתכוונים לתת להם את כל הגיבוי".
" למרות שהמדינות עצמן הבינו שארה"ב היא כרגע משענת קנה רצוץ, הנוכחות של האמריקנים היתה כדי להראות שהם עדיין מחוייבים למדינות האזור, אבל לדעתי מפגש כזה היה היסטורי גם בלעדי ארה"ב והיה נולד מעצם הרצון המשותף של החברות לייצר ברית משותפת ולתת פומבי לקשר הזה כדי להבהיר החוצה את כוחו ומשמעותו", מוסיף ד"ר שאבי.
לדעתו, "המפגש הזה מאותת שזה הזמן שלנו להעצים עוד את הסכמי אברהם ולחזק את ההיבטים הביטחוניים והכלכליים. המפגש הזה נועד לחזק את הקשרים ולטכס עצה איך ומה עושים יחד".
עד כמה משמעותית עצם העובדה שישראל מארחת פסגה כזו? או שזו רק סמנטיקה?
"זה משמעותי ביותר וזה גיים צ'יינג'ר של ממש. עצם העובדה שועידה כזו מתקיימת בנגב היא אמירה. הנגב מסמל מצד אחד את הפרחת המדבר ומצד שני את ההקצנה בציבור הבדואי שחלק ניכר ממנו הוא בן לאמהות מחברון ומעזה. פסגת הנגב צריכה להזכיר לנו, יותר מלכל אחד אחר, שהשמירה על הנגב תעזור לנו לשמור על כל המרחב".
אחד הרגעים שאינם מובנים מאליהם בפסגה הזו היה קיומה לצד פיגוע רצחני קשה בחדרה. אחרי התייעצות קצרה בדרג המדיני, הוחלט לא לסטות מהתוכנית. שרי החוץ האורחים ממדינות ערב, שהיו מחוייבים מאוד לפסגה, גינו בשפה קשה את הפיגוע הזה ובכלל את דרך הטרור – וגם את זה רואים במשרד החוץ הישראלי כסוג של אמירה משמעותית.
אי אפשר בשבוע כזה להתנתק מפיגועי הטרור הקשים. הפסגה נמשכה בחסות הטרור והאבל – גם זו אמירה?
"הדבר המשמעותי שהוא הופכי להצלחת הפסגה הוא עליית הלאומנות בקרב ערביי ישראל והיכולת של חלקים מהם ובעיקר צעירים, שלא להכיר בזהות היהודית והישראלית של המדינה, אלא לראות בכל יהודי ולא משנה היכן הוא מתגורר – כמתנחל".
"זו התנהלות שמסכנת את הסכמי אברהם בכלל ואת ההישגים שלהם בפרט. אם מדינת ישראל לא תתמודד עם האיום הזה מבית בצורה קשה, המדינות האחרות יבינו שאנחנו לא באמת יריב חזק. צריך להבין הערבים בישראל ברובם לא רואים את עצמם כישראלים. יש ניסיון לביעור הזהות הישראלית וחיזוק הזהות הפלשתינית בקרב ערביי ישראל. אם המגמה הזו תמשיך מדינת ישראל תהיה בבעיה גדולה מאוד".
חלק לא מבוטל מההצהרות שנשאו שרי החוץ בתום ועידת הפסגה נגעו לרשות הפלשתינית ולחשיבות של שימור פיתרון שתי המדינות והתקווה שיכול לשרור שלום מתישהו בעתיד בין הצדדים.
הנושא הפלשתיני בלט מאוד בהצהרות הסיכום של שרי החוץ. זה מלמד אותנו משהו? הולך להיות מופעל לחץ בנושא הזה?
"אין ספק שהאמריקנים מאוד רוצים לתת משהו לפלשתינים. אני חושב שהסיבה שירדן, שותפה ראויה נוספת למפגש הזה שהיחסים עימה התחממו, לא השתתפה בשל הרצון לא להרגיז בימי הרמאדן את האוכלוסייה הפלשתינית הגדולה במדינה ולכן במקביל לועידה נסע המלך עבדאללה לרמאללה".
"יש לנו את התפיסה הדמוקרטית המעוותת שגורסת שכדי לרצות את הפלשתינים צריך לתת להם שטחים. אני אומר, מניסיון העבר, שהפלשתינים לא מתרצים משטחים. הם הרי קיבלו בעבר שטח והמשיכו עם המאבק שלהם. ההנהגה הנוכחית הפלשתינית מתקיימת אך ורק בזכות המאבק הפלשתיני, אחרת אין לה זכות קיום. הם מעוניינים בהמשך ההסתה הרבה יותר מאשר במדינה, כי במצב כזה הם ימשיכו לקבל תקציבים מהעולם, להחזיק בעמדות כוח ולקבל לגיטימציה עם הציבור. ברגע שהם יצטרכו לנהל מדינה של ממש, הם יפלו".
ומי לא הגיע?
פנחס ענברי, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, טוען כי הסוגיה הפלשתינית היתה שולית מאוד בפסגה הזו. "הנושא הפלשתיני לא באמת דובר בפסגה הזו, אלא הוכנס רק בהצהרות הסיום כמס שפתיים. שרי החוץ עסקו באיראן, בברית האסטרטגית בין ישראל למדינות המזרח התיכון ובפלשתינים לא התעניינו כלל".
אפשר לומר שמהפסגה הזו תצא בשורה בצורה ברית עתידית – גם צבאית - בין ישראל למדינות ערב?
"העובדה שהוחלט להפוך את הפורום הזה לקבוע מראה שמתחיל תהליך של התבססות ברית אזורית שישראל היא בעמדה מובילה, כשהיא נמצאת בראש. יש לזה משמעויות כלכליות ומדיניות וכמובן שגם ביטחוניות – כשאנחנו מדברים על יצירת גוש אזורי שנאבק באיראן. זה הישג גדול".
"ארה"ב נראית נחושה מאוד לחתום בכל מחיר עם איראן כדי להוריד את זה מהגב שלו. חלק מהחיבוק של בלינקן הוא להבטיח שיהיה הסכם וישראל לא תתקוף באיראן. אני חושב שהוא משיג את המטרה הזו. גוש משותף של מדינות יכול להיות משמעותי יותר בעתיד".
ומעבר למשמעויות הגדולות יותר, אפשר לדבר על ההתרגשות שניכרה בין אצל שרי החוץ שהשתתפו בועידה והן בקרב הפמליות שלהם. התמונות המאוד לא שגרתיות של בכירים ערביים נוחתים בזה אחר זה בשדה התעופה הצבאי בנבטים פורסמו גם בארצות מהם הגיעו ועורר עניין רב בכלי התקשורת המקומיים.
אחת האמירות שנאמרו בחדרים הסגורים וחודדה דווקא על רקע גל הפיגועים האחרון, היתה שהפורום הזה, שמכיל בתוכו מדינות המזוהות כמתונות, מחפש לייצר את כוחו המשותף דווקא במאבק בטרור הקיצוני המוסלמי. במערכת המדינית מתקשים לומר האם כל המשתתפות יכולות לייצר סוג של 'ברית' משותפת פומבית לאור העובדה שהן עדיין פועלות בשדה שיש בו ביקורת רבה על מדינת ישראל, לפעמים עד כדי הסתה ושימוש במלים קיצוניות במיוחד.
זו כאמור, גם הסיבה שירדן, שדווקא הידקה את יחסיה מאוד עם ישראל בעת האחרונה והיה ניתן לחוש בכך במפגשים שקיימו שר הביטחון בני גנץ ונשיא המדינה יצחק הרצוג עם המלך עבדאללה, לא היתה יכולה להרשות לעצמה להשתתף בפסגה בנגב. הירדנים חיים במציאות פנימית מורכבת מאוד והליכה של צעד אחד גדול מדי כלפי ישראל, עלולה לערער להם את היציבות בממלכה שלהם.
מנגד, באיחוד האמירויות ובבחריין מוכנים ללכת רחוק בשותפות עם ישראל. מדובר במדינות שמכירות את הסכנה הנובעת מאיראן, שמרגישות גם הן – בדומה לתחושה בישראל – שהאמריקנים עושים ויתורים גדולים ובעייתים בשיחות בוינה, על חשבון ביטחונן של מדינות המפרץ. זה כמובן לא מוביל למשבר גדול מדי, אבל לכל מי שהתבונן מהצד היה ברור שאנתוני בלינקן הוא היוצא מן הכלל בועידה הזו – הן בגלל שהוא בא בעיקר על תקן המתווך שאיש לא באמת זקוק לה אחרי שההסכמים כבר יצאו לדרך והתפתחו משמעותית – והן בגלל שהאינטרסים של רוב המשתתפות בפסגה בהקשר האיראני שונים בתכלית מזה האמריקני.
אז התנגשויות משמעותית לא נרשמו, הדיפלומטיה היתה במיטבה כצפוי משרי חוץ, אבל אין ספק שבפסגת הנגב רשמה ישראל עוד ציון דרך ביחסיה עם מדינות ערב המתונות וקיבלה עוד חיזוק במחלוקת שלה מול ארה"ב בנושא הגרעין האיראני והדרכים להתמודדות עם המשטר בטהרן.
***