1
באר שבע בדרום, חדרה בצפון, בני ברק במרכז. שלושה פיגועים קטלניים בערים מרכזיות ושלוות. 11 הרוגים בתוך שבוע ימים, ועוד לא מעט ניסיונות פיגוע שהסתיימו, תודה לא־ל, ללא אבדות בנפש.
המחבל הרוצח בבאר שבע היה בדואי אזרח ישראל מהנגב. בחדרה היו אלה ערבים אזרחי ישראל מהעיירה אום אל־פחם, ואת רצח החמישה בבני ברק ביצע מחבל שחדר מצפון השומרון שבשליטת הרשות הפלשתינית. הגיוון הזה יוצר תחושה שלא מדובר בפרצה אחת בחומת הביטחון אלא בשורה של פרצות, ומי יודע אם לא יתגלו פרצות נוספות. עזה, למשל, די שקטה בזמן האחרון, אבל לא בטוח שהחמאס יעמוד לאורך זמן בפיתוי להצטרף לחגיגה הג'יהאדיסטית, במיוחד עם כניסתו של חודש הרמדאן, שבמסורת הפלשתינית ידוע גם כחג איטבח אל־יהוד.
אנו בעיצומו של גל טרור בערי ישראל שכבר שנים לא היה כמותו. גל קשה שאפשר בעיקר להתפלל שלא יימשך. המשפט "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים" מאוד מוחשי בימים אלה. יש אזרחים מסורים ואמיצים שמחזיקים נשק ברישיון, ויש אנשי ביטחון שמחרפים נפשם ועושים את מלאכתם, אבל אלה יכולים בעיקר למזער את הנזק. מניעת הפיגוע הבא היא למעלה מכוחו של האזרח או של איש הביטחון מן השורה. כאן זה עניין של מדיניות, שכרגע נראה שאיננה בנמצא.
2
היו כאן בעבר גלי טרור מדממים פי כמה, אבל המצב כעת מדאיג במיוחד בגלל היעדר התחושה שיש על מי לסמוך, שיש מי שיטפל במצב. שר הביטחון בני גנץ נראה כמי שכל מעייניו נתונים לחידוש היחסים והמשא ומתן המדיני עם אבו מאזן, שלא חדל לרגע ממנהגו לטפח את הרוצחים היושבים בכלא ואת משפחותיהם ולספק להם תמיכה כלכלית. בשאר זמנו עסוק שר הביטחון בהתעמרות והרס בהתיישבות הצעירה ביו"ש. הרקורד הפסיבי שלו כרמטכ"ל מלמד שככל שהדבר תלוי בו, יוזמה התקפית ויצירתית נגד הטרור הפלשתיני לא תעלה לסדר היום. תשאלו את ראש הממשלה בנט מה הוא חושב על הרמטכ"ל גנץ ותפקודו במבצע צוק איתן.
על השר לביטחון הפנים עמר בר־לב חבל להכביר מילים. האיש נראה מנותק לחלוטין. ההתבטאויות המביכות שהוא מפזר בקצב גובר הן רק סימפטום למצב הקשה שבו נמצאת ישראל, כאשר האיש המופקד על ביטחון הפנים של אזרחיה חושב שהאיום הכי גדול על המדינה הוא "אלימות המתנחלים".
אשר לראש הממשלה בנט, לא ברור היכן היה מונח ובמה היה עסוק בשבוע המדמם הזה. בתיווך בין רוסיה לאוקראינה? בניסיון חשאי לטרפד את הסכם הגרעין האסוני שמתרקם בין ארצות הברית לאיראן? אולי בכתיבת ספר חדש שכותרתו 'איך לנצח מתקפת טרור'? קשה לתלות תקוות במנהיגותו של מי שרק כ־6% מקרב הבוחרים ראו בו מועמד מתאים לראשות הממשלה.
עם כניסתו לפוליטיקה, בנט דיבר על הציונות הדתית בהנהגתו כמי שתשים את ידיה על הגה השלטון. כיום הידיים המונחות על הגה השלטון הן ידיו האישיות של בנט, מנותקות מגופה ומרוחה של הציונות הדתית. ביחד איתו אוחזים בהגה נציגי החילוניות המיליטנטית והשמאל הקיצוני: יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ. כאשר כל כך הרבה ידיים שמאליות מונחות על ההגה, זה עלול להסתיים באובדן שליטה שתוצאותיו דומות להפליא לפיגוע דריסה. במיוחד כשהמבנה הקואליציוני הרעוע הזה נשען על הידיים הנוספות, ידי מפלגת אוהדי הטרור האסלאמית רע"מ, שגם הן אוחזות בהגה. ממשלה שנשענת על רע"מ לא באמת יכולה לטפל בתשתית המסוכנת והממאירה שמוציאה פיגועי טרור מקרב ערביי ישראל. כל פעולה רצינית ואפקטיבית של הממשלה נגד החתרנות הערבית תביא להפלתה.
3
פרעות תשפ"א שחוללו אלפים מערביי ישראל בירושלים, בערים המעורבות, בנגב ובגליל, נותרו עד היום כפצע עמוק שאינו מטופל. התשתית להזנחה שהולידה את הפרעות הללו הונחה במסקנות ועדת החקירה שמינה אהוד ברק כדי לחקור את סבב הפרעות הקודם שחוללו ערביי ישראל, באוקטובר 2000, במטרה לתמוך ולסייע לאינתיפאדה השנייה של אחיהם הפלשתינים. כדי לפייס את מצביעיו הערבים, ברק הפקיר את ביטחון המדינה בידי ועדה פייסנית בהרכב שמאלני, שהחלטותיה העבירו את משטרת ישראל למדיניות של ידיים בכיסים בכל הנוגע לפשיעה הלאומנית של ערביי ישראל.
ההזנחה נמשכה בימי ממשלות נתניהו, שלא עשו כמעט דבר מול העבריינות הפלילית והלאומנית הגואה במגזר הערבי. הנשק הבלתי חוקי לא נאסף. תופעות הפרוטקשן, הנהיגה הפרועה והגניבות לאור היום בבסיסי צה"ל בדרום לא טופלו. חוקי המדינה הפכו לאות מתה, בין אם מדובר בבנייה בלתי חוקית והשתלטות על קרקעות או באיסור הפוליגמיה שאינו נאכף.
הפרעות שפרצו בשלהי כהונתה של ממשלת נתניהו האחרונה היו ביטוי חמור להזנחה המתמשכת בתקופת שלטונו. אבל זה לא פוטר מאחריות את הממשלה הנוכחית, שעוד מעט תשלים שנה לכהונתה, ולא עשתה עד כה שום דבר משמעותי מול החתרנות המדינית והעבריינות הלאומנית והפלילית. מאורעות תשפ"א היו אות אזהרה בוהק, אבל הממשלה הזאת נקטה מדיניות הפוכה מהנדרש, שהשתלבה עם הצרכים הקואליציוניים שלה. במקום לייבש את הביצה העבריינית המתרחבת במגזר הערבי, המדיניות המיושמת [בנ2] היא לקנות את הערבים בקרקעות, בהלבנת עבריינות, בתקציבים ובפיוסים. הזיות השמאל כאילו מקור העבריינות הלאומנית הערבית הוא העוני והקיפוח הפכו להנחת העבודה של הממשלה.
לפעמים, גם כשהפוליטיקאים נתפסים לחולשה, גופי הביטחון מגלים גישה בריאה ורוח איתנה ומצילים את המצב. למרבה הצער, נראה שהפעם לא משם תבוא הישועה. על מצבה הירוד של המשטרה אין צורך להכביר מילים; צה"ל משדר תחושה שהוא עסוק בשבירת תקרות זכוכית ובאג'נדות פרוגרסיביות; והשב"כ, שאמור לסכל פיגועים, הופתע שלוש פעמים בשבוע אחד בידי מחבלים משוחררים, שלפי כל היגיון היו אמורים להיות נתונים לאיזה שהוא מעקב.
ספק אם הממשלה הזאת תתעשת. ספק אם היא מסוגלת לכך. ממשלה שמנסור עבאס יכול להפיל אותה בהינף אצבע איננה מסוגלת, גם אם לראשיה היו הכישורים הנדרשים לכך, לנהל מלחמה בטרור. לא נותר אלא לקוות שמישהו מהח"כים באגף הימני של הקואליציה יאזור אומץ ותבונה וישים קץ לסאגה הקשה הזאת. וכמו תמיד כמובן – להישען על אבינו שבשמיים.
4
בימים אלו מציינים 20 שנה למבצע חומת מגן, שבמסגרתו פשט צה"ל בפריסה רחבה ועמוקה על קיני הטרור הפלשתיני ביהודה ושומרון, הביא להדחתו של יאסר ערפאת מהשלטון ודיכא את האינתיפאדה השנייה של הפלשתינים. קדמו למבצע הזה ימים רבים שבהם גם לאחר שברק הודח והוחלף באריאל שרון, נמשכה מתקפת הטרור שגבתה מאות הרוגים מקרב אזרחי ישראל. רק לאחר הפיגוע הנורא בליל הסדר במלון פארק בנתניה ורצח ארבעת בני משפחת גביש באלון מורה בשלה ההחלטה לצאת למבצע. לפני כן, לאורך חודשים ארוכים ומדממים, ראש הממשלה שרון נמנע מלצאת למבצע, כשהוא חוזר על הצורך לנשוך שפתיים ועל המנטרה "איפוק זה כוח". מדוע שרון, מר מלחמה בטרור, התעכב במשך זמן רב כל כך ובמחיר כבד כל כך? נראה שהסיבה לכך הייתה הצלקות שנותרו בנפשו מהתנגדות השמאל למלחמת לבנון הראשונה שאותה יזם והוביל. לאחר שבסיבוב הקודם השמאל, שהתנגד ליציאתו למלחמה, הצליח להביא להדחתו, שרון החליט שהפעם הוא יֵצא למערכה רק לאחר שאחרון השמאלנים יבין שאין ברירה ויתחנן לפניו לעשות משהו. נקווה שלא נצטרך חלילה לשלם גם הפעם מחיר כבד עד שמחנה השמאל, או לפחות שותפיו הימניים בממשלה, יואילו לפקוח את עיניהם.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***