זה היה אחד השבועות הקשים רגשית בחיי הציבוריים. שבוע שבחלקו הגדול הוקדש להשתתפות בלוויות ובניחומי אבלים של משפחות הנופלים והנרצחים בגל הטרור הזה.
היום בצהרים ניחמתי בנתניה את משפחתה של לוחמת מג"ב שיראל אבוקרט. משפחה ציונית ברמות שקשה למצוא, שעלתה ארצה מצרפת, חדורה אהבה עזה לארץ ולעם. כואבת מאוד, אבל מאמינה מאוד ושואבת כוחות גדולים מהאמונה הזו. שמעתי ממשפחתה של שיראל על החיבוק ועטיפה החמה שהם מקבלים ממשמר הגבול ומשטרת ישראל שדואגים לכל צרכיהם, ועל הגאווה הגדולה שלהם בתחושה שהם חלק ממשפחת משמר הגבול. וזה כמובן מחייב מילה טובה למשמר הגבול שיודע ללוות ולחבק את המשפחות ולתת להם תחושה שהם לא לבד.
מנתניה הצפנתי לכפר הדרוזי סמיע לנחם את משפחתו של לוחם מג"ב יזן סלאח, ועל חוויותי משם כתבתי לכם בפוסט הקודם.
משם המשכתי לנוף הגליל למשפחתו של לוחם המשטרה הגיבור אמיר חורי, שהגן בנפשו על תושבי בני ברק והביא לחיסול המחבל ולסיום מסע ההרג הנורא שלו. הגעתי קצת אחרי שהמשפחה חזרה הביתה מהלוויה, וגם כאן, כמו בסמיע, ניכרת קבלת הפנים החמה והתחושה הטובה שעושה ההשתתפות בצער המשפחה. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות עבורם אחרי הקרבן היקר הזה.
משפחתו של אמיר היא נוצרית אורתודוקסית והמפגש עם האבא, האמא, האח והאחיות שלו היו מרגשים מאוד. שמעתי מאבא של אמיר על השירות הארוך שלו במשטרת ישראל, על החינוך לנתינה ולשותפות במדינת ישראל שהעניק לאמיר ולשאר ילדיו, על האיכויות הרבות של אמיר ועל הכאב הגדול שבפרידה הקשה ממנו.
אם הבנתי נכון אז מחר משפחתו של אמיר אמורה לעבור ליומיים אבל בכנסיה, מה שאומר שלנו היהודים ישנה בעיה הלכתית להיכנס ולנחם. אבל בע"ה בתחילת השבוע הבא המשפחה תחזור הביתה ותשלים שם את שבעת ימי האבל. ראש העיר מתכנן להקים מחוץ לבית אוהל אבלים גדול שיוכל להכיל את המנחמים הרבים. אז תנסו להכניס לתכניות שלכם ליסוע לנחם שם. זה באמת המעט שכולנו יכולים לעשות כדי להביע את הערכתנו והוקרתנו לגבורתו של אמיר ואת השתתפותנו בצערה של משפחתו.
"ובלע המוות לנצח, ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר".