הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדסצילום: יהושע הלוי

חלקה הגדול של פרשת תזריע עוסק בנגעי צרעת הבאים על האדם, לסוגיהם השונים. החלק האחרון שלה מוקדש לצרעת הבגד. הפסוק החותם את הפרשה מסכם: "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ". פסוק חריג במקצת באשר הוא מסכם את הפרשה בלי להוסיף בה דבר, לכאורה.

והנה מן הגמרא עולה שיש בפסוק זה חידוש גדול להלכה, ובעקבותיו גם חידוש רעיוני משמעותי ביותר. החידוש ההלכתי הוא, בתמצית, שבמקרי ספק בנגעים הנטיה היא לטהר, בשונה משאר איסורים שבתורה בהם אומרים "ספק דאורייתא לחומרא". (נזיר סה ע"ב). דבר זה נלמד מכך שהקדימו את ה"לטהרו" ל"לטמאו", מסתבר, ששלש המילים החותמות את הפסוק האחרון של פרשת תזריע מאירות לאחור, את כל הפרשה, באור יקרות.

על יסוד העקרון ההלכתי הזה כתב הרש"ר הירש דווקא כאן בפירושו לחתימת הפרשה, מסת מבוא ארוכה לכל פרשיות הצרעת, הנפתחת במילים: "כלל זה הוא מן ההלכות האופייניות שנאמרו בנגעים; יש לו חשיבות מכרעת להבנת כל טעמה של תורת נגעים".

מטרתו העיקרית של רש"ר הירש במסה הזאת היתה להוכיח שאין לראות את פרשת נגעים כענין רפואי, אפידמיולוגי, שנועד למנוע את התפשטות מחלת הצרעת, אלא ענין רוחני. לדבריו, ההעדפה של ה"לטהרו" על ה"לטמאו" מעידה על כך שמגמת התורה לא היתה להזהר מהתפשטות המגיפה, שאילו כך היה, היה צריך להחמיר בכל שמץ חשש, שהרי "סכנתא חמירא מאיסורא". על סמך ההנחה הזאת פרס רש"ר הירש בפירוט רב את הסמליות הרעיונית של כל הלכות תורת נגע הצרעת, כהתמודדות עם חטאים, בעיקר חברתיים, כדוגמת איסור לשון הרע.

רש"ר הירש נדרש להתמודדות עם פרשני המקרא של המאה התשע-עשרה שניסו להציע הסברים היסטוריים ורציונליסטיים לפרשת הנגעים שלא התאימה להשקפותיהם ה"מודרניות" וה"מדעיות". כיום, מאבקיהם של חכמינו במאה התשע-עשרה פחות מטרידים את המאמינים בתורה, גם בזכות הבנין הפרשני המפואר שהעמידו. לכן אנו יכולים להתפנות ולהתבונן בחידוש הגדול שיש בפסוק ובהלכה הנובעת ממנו מעבר לדבריו של הרש"ר הירש על עצםהיותו של נגע הצרעת ענין רוחני הנוגע לחטא ועונשו ולא רק למחלה וריפויה.

החידוש הגדול בעינינו הוא, שתפקידו העיקרי של הכהן אינו לטמא את הנגע, ואף לא להבחין בין הטמא לבין הטהור. המשימה הראשונית המוטלת עליו היא "לטהרו" דווקא.

ה"לטהרו" נעשה בשני אופנים. האופן הראשון הוא להמנע מלהחליט שהנגע טמא. אדם שמגיע אל הכהן ובגופו או בבגדו או בביתו נגע, חפץ שהכהן יטהר אותו, וגם הכהן אמור לרצות בכך. לכן פורשת התורה בתחילה סדרה של פעולות שיש לנקוט קודם להחלטה הסופית לטמא. בנגעי אדם, מסגירים את האדם פעם ופעמיים ובודקים אם הנגע מתפשט. גם בנגעי בגדים יש נוהל של הסגרה לשבוע, כיבוס, גזירת החלק הנגוע ושוב כיבוס. רק אחרי שכל הפעולות הללו לא מונעות את המשך התפשטות הנגע, נידון הבגד לשריפה. גם בנגעי בתים מוצע נוהל של הסגרה, בדיקה חוזרת, עקירת האבנים שבהן הנגע, ורק אם כשלו כל נסיונות הטיהור, מנתצים את הבית.

המגמה למעט בטומאה באה לידי ביטוי גם בהוראת התורה להוציא את הכלים מן הבית קודם שהכהן בא לראות את הנגע, כדי שהכלים לא ייטמאו ולא יגרם נזק כלכלי לבעלי הבית. מכך נובע גם שמה שקובע את היות הנגע טמא או טעון הסגרה הוא הכהן ולא המציאות האובייקטיבית. שהרי כל עוד לא הכריז הכהן על הטומאה, הבית ותכולתו טהורים, גם אם הנגע היה שם קודם לכן. משכך, הוסיפו חז"ל ונתנו בידו של הכהן אפשרות ואף חובה לדחות את ראיית הנגע לזמן ממושך יותר, במקרים מסוימים, כדי לעכב את מועד החלת הטומאה. לדוגמה, כהן לא רואה נגעים בחול המועד ולא לחתן בימי המשתה שלו, כדי שלא ייאלץ להסגירו ולפגוע בשמחת החג והחתונה (מועד קטן ז' ע"ב).

עד כאן פרשנו את "לטהרו" כהחלטה שהנגע טהור, כמו ש"לטמאו" זו החלטה שהנגע והאדם טמא.

אולם יש ל"לטהרו" גם מובן של פעולה אקטיבית: טיהור האדם, הנגע או הבית שהיה בהם נגע ונרפא. ומכך נובע האופן השני של מעשה הטהרה על ידי הכהן. מיד אחרי המילים "לטהרו או לטמאו" פותחת הפרשה הבאה, פרשת מצורע, ב"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו". התורה מקדישה פרק נרחב לתהליך הטיהור של המצורע, ובהמשך הפרשה מופיע גם תיאור רחב של טקס טיהור הבית שהיה בו נגע ונרפא. הכהן הוא האחראי גם על טקסי הטיהור של האדם והבית.

למרות רצונו להחליט שהנגע טהור, ולמרות שזו העדיפות הראשונהמבחינתו, לעתים אין לכהן ברירה והוא אינו יכול להמנע מלהחליט שהנגע מטמא. אבל גם במקרה הזה, הוא לא סיים את תפקידו, ומוטלעליו לסייע בתהליך של טיהור האדם ורכושו מנגעיהם.

מכיון שמוסכם על הכל שנגעים אינם ענין רפואי גרידא, אלא הם מצביעים על קיומו של קשר פסיכו-פיזי בין נפש האדם לבין גופו ואפילו רכושו, הצביעו חכמים על חטאים שונים ואפיוני התנהגות המהוים רקע להתפרצות החיצונית של נגעי הצרעת.

משכך, מובן גם שפעולת ה"לטהרו" של הכהן אינה אמורה להסתכם בפעולות של זיהוי הנגע וטיפול בהבטים המעשיים של ההסגרה, הבדיקות ומעשי ההטהרות, אלא גם בסיוע לאדם לשקם את עולמו הרוחני שנפגם. "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". ולכן: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". (מלאכי ב', פסוקים ז-ו)

יש בפרשה זו הדרכה לכל מי שעוסק בהוראה ובחינוך. סדר המשימות שלנו הוא לפי הכתוב "לטהרו או לטמאו". תפקידו של הכהן והמורה אינו שיפוטי, אובייקטיבי, להחליט אם האדם שלפניו טוב או רע, צדיק או רשע, מוצלח או כושל. תפקידו הראשון במעלה הוא "לטהרו".

ראשית, יש להשתדל לברר היטב אם מה שנראה כנגע הוא באמת נגע, ואולי אינו אלא "נראה כנגע". ואפילו אם הוא נגע – ליתן שהות של זמן לבחון שוב ושוב, ולא להחליט לטמא, לפסול ולתייג. אם חלילה אחרי כל המאמצים הללו מסתבר שאכן יש לילד, לנער או לאדם הבוגר נגע, וצריך להסגירו ולהרחיקו מחוץ למחנה, מענישה מקומית של בית ספר ועד בית הכלא של המדינה, עדיין מוטלת עלינו החובה לפעול כדי להשיבו לטהרתו. ללמד, להדריך, להנחות עד שאפשר יהיה להשיב אותו אל הכיתה, בית הספר והחברה. להחזירו להיות חלקבלתי נפרד ממחנה הקדושה והטהרה של בית ישראל.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג