אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

כשהייתי מחנך כיתה ו בירושלים הגיעה לנו תקופת החזרת התשובות מהישיבות וחטיבות הביניים לתלמידים שניסו להתקבל אליהן:

הורים של תלמידים שלי התקשרו ושאלו אותי מה ניתן לעשות ואיך בכלל אפשר להכין את הילד לתשובה שלילית: האכזבה, כך אמרו לי, תהרוס אותו. תגרום לו לטראומה לכל החיים. הילד עוד עלול חלילה לקבל צלקת שתלווה אותו עד לגילאי הבגרות שלו וככל הנראה תשפיע על כל ההתנהגות שלו.

אבא אחד, שנראה לי היה הרבה יותר מבוהל מהילד שלו אמר לי:

"איך הילד שלי אמור לשרוד את המחשבה שיש מקום שחושב שהילד לא מספיק טוב בשבילו בעוד החברים שלו התקבלו? זה יפגע לו בדימוי העצמי כל כך חזק שהוא לא יצליח להתאושש"

אבל הכי הדאיג אותי היה תלמיד שלי שהיה צדיק אמיתי. באמת אחד מהילדים היותר מדהימים ומקסימים שיצא לי לפגוש בחיים. כמה מדהים?

פעם אחת לפני הטיול השנתי הוא ניגש אליי ואמר לי:

"המורה, אל תשבץ אותי באף חדר. אני מוכן להיות עם כל תלמיד שלא יהיה לו איפה לישון בטיול ולא יהיה סגור על חדר".

ידעתי לפי ההורים שלו שהוא רוצה להגיע לישיבה מסוימת. ידעתי שלמען האמת הוא גם מתאים לשם מצד האישיות שלו, רק מה, הציונים שלו לא היו הדובדבן שבקצפת באנדרסטייטמנט. והישיבה ההיא (בינתיים נסגרה כבר בירושלים ועברה למקום אחר) העניקה נפח ומשקל מיוחד לציונים והציונים שלו מה לעשות, לא ממש הלכו לפניו..

דאגתי לו. החלטתי לברר מול ההורים שלו איך הוא אמור להגיב לתוצאות הציונים:

"כבר יומיים שהוא לא ישן מרוב מתח וציפייה לתוצאות" אמר לי אבא שלו..."אין לו גם ישיבה נוספת שהוא רוצה ללכת אליה במידה ולא יתקבל. נראה כבר מה יהיה...".

המשכנו בחיים שלנו ואז הגיע היום המיוחל של התשובות מצד הישיבות. חלק מהתלמידים שלי שעבר חגג את התשובה החיובית ואלו מהם שקיבלו תשובות שליליות התבאסו כאשר חקלם לקחו את זה ממש קשה.

ואז פגשתי את התלמיד הזה בסניף של 'קצפת' בתלפיות. נזדמנתי למקום ועמדתי מאחוריו כאשר הוא חיכה לפניי בתור ביחד עם אבא שלו. הוא הזמין וופל בלגי מושחת, משהו עצבני כזה עם תוספת של שני כדורי גלידה ענקיים שגם פיל יצטרך להסדיר נשימה בשביל לאכול אותם.

מבלי לומר מילה הבנתי מה העניין ואמרתי לו ולאבא שלו בחיוך: "מזל טוב! שמח שהתקבלת!"

אבא שלו הסתכל אליי ואמר לי בחיוך: "הוא דווקא לא התקבל".

לא הבנתי מה נהיה ונתתי מבט שואל לאבא: אז למה אתם באים לחגוג ב'קצפת?'.

"הא זה?" ענה לי האבא: " החלטנו להגיע לכאן בכדי לחגוג את התשובה השלילית ואת פתיחת הדלת האחרת שתיפתח בחיים שלו וגם לחגוג את השיעור באמונה שהילד שלנו קיבל. שיעור שהעלה אותו מדרגה וגרם לו להסתכל על החיים בצורה אחרת" (לא מילה במילה מה שאמר האבא, אבל אלו הם רוח דבריו)

"בהתחלה הוא מאוד נלחץ מהתשובה השלילית כי לא היה סגור על אף בית ספר אחר, אבל לאט לאט עיבדנו את העניין ומצאנו בעזרת חברים עוד שני מוסדות שיוכלו לעניין אותו. נדמה לי שההתפתחות החיובית הזו שווה גלידה!".

כל אותו זמן שאני מדבר עם האבא הילד שלהם לא אמר לי כלום, רק שתק ומידי פעם חייך אבל ראיתי על העיניים שלו שהוא לגמרי בעניין.

וחשבתי על כל אותם הורים מבוהלים שהבנים והבנות שלהם קיבלו תשובות שליליות מכל מיני ישיבות ואולפנות וחטיבות ביניים והם לא ידעו מה לעשות ואיך לבשר להם ואיך הילדים שלהם בכלל יתמודדו עם האכזבה והכישלון ומה יהיה על הדימוי העצמי ומי בכלל ערב לשלומם הנפשי ותכלס איך שהם היו יכולים להיטיב את מצבם אילו רק השכילו לתווך להם את הכישלון ולהסביר להם מדוע בעיניים נכונות הכישלון אינו אלא עוד מהמורה שאנחנו עוברים בדרך להצלחה.

ואם אתם ממש רוצים לחשוב מחוץ לקופסה אז תסתכלו על האבא הכל כך חכם ויצירתי הזה, שהפך את יום הכישלון של בנו ליום של הצלחה ששווה חגיגה עם טעם של וופל בלגי ושני כדורי שוקולד כי הבן שלו הרוויח שיעור לחיים שבו תפיסת העולם שלו התבגרה: הוא הבין שדלת נסגרת ודלת נפתחת זה לא עוד משפט יפה אלא דרך חיים.

הא, ומה קרה בסוף?

בסוף הוא התקבל לאחת משתי הישיבות שהוא פתח אותם כאופציה לאחר התשובה השלילית וממה שהבנתי מול אביו, הצליח ועשה בהם חיל.

"תאמין לי" כתב לי בהודעה בפייס כששאלתי אותו מה שלום הבן שלו: "משמיים שבסוף הוא נתגלגל לישיבה הזו...ורק לחשוב שהוא היה מפספס את ההזדמנות הזו אם היה מתקבל לישיבה הראשונה".

"כישלון הוא אחד החלקים החשובים בניהול. אם אני מביט על ההיסטוריה הפרטית שלי בהקמת חברות סטארט-אפ, אני רואה ששליש מהן כשלו לחלוטין, שליש היו למעיין 'מת מהלך' ורק שליש עדיין מתקיים. מתוך השליש האחרון רק כעשירית מחברות הסטארט-אפ מוגדרת כמצליחות". "הגורו" של חברות הסטארט-אפ בישראל, ד"ר יוסי ורדי,