מסופר על נפוליאון בונפרטה, שבאחד מקרבותיו האחרונים ראה שהוא עומד להפסיד, ועל כן הזמין משלחת מטעם צבא האויב, נגדו הוא נלחם, בכדי להגיע להסכמות על הפסקת אש.
עת נפגשו הצדדים והחלו השיחות, הלך נפוליאון בחדר ולפתע נפל מראשו כובעו המפורסם על הרצפה. הייתה דממה לדקה ארוכה, אף אחד לא קם או זע ממקומו, עד ששב נפוליאון לאחור והרים את כובעו היישר לראשו.
לא עברו דקות רבות ונפוליאון דפק על השולחן והצהיר כי הוא מסרב לכל הצעה, והורה למפקדיו להמשיך ולהילחם בכל הכוח. לאחר שיצאה משלחת האויב פנו אליו יועציו לפשר הדבר וביקשו להבין את הטעם להחלטתו המהירה והחדה. נפוליאון השיב והסביר כי בכוונה הוא הפיל את כובעו, המהווה סמל למי שהוא, וזאת בכדי לראות האם האויב עדיין מכבד אותו ואת מעמדו. משראה שאף אחד מהנוכחים לא קפץ להרים את כובעו הוא הבין כי הם טומנים לו מלכודת ומבקשים לחסלו ועל כן כבר לא רוחשים לו עוד כבוד והערכה.
להילחם בסמלים
העולם כולו מלא בסמלים. הכובע ה"דו-ראשי" מסמל את נפוליאון, ענף עץ הזית מסמל את השלום, ומגן הדוד הפך במאות השנים האחרונות לסמלה של היהדות. באותו האופן, ולהבדיל, סימל השה הקטן, אותו נצטוו ישראל לקחת ולהכין בשבת של עשרה בניסן, את מצרים ואליליה. המצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן ועל כן גם היו מואסים ברועי צאן (ע' מורה נבוכים לרמב"ם, ח"ג, פרק מו').
פגיעה ב"סמלים" נחשבת גם בימינו כאירוע חמור מאוד, כך למשל במדינת ישראל ישנו חוק האוסר לפגוע או לבזות את סימלי המדינה ואת דגלה, והעונש הקצוב בחוק לעבירה שכזאת יכול להגיע לעד 3 שנות מאסר.
על פי זה ברור ופשוט אחד ההסברים לכך ששבת זו נקראת שבת הגדול, שכן "נס גדול נעשה בה"- המצרים שהיו רגילים לכך שבני ישראל עובדים ומשרתים אותם, ראו את היהודים הולכים עם השה ברחובות מצרים, דבר שמבחינתם הוא לא פחות מלעמוד מולם ולשרוף את הדגל המצרי. דבר זה בוודאי הרתיח את המצרים, וכפי שמובא בספר הכלבו- המצרים כ"כ כעסו עד שהם "חגרו חרבם ובקשו להשמיד ולהרוג את כל היהודים". ואז הגיע הנס הגדול- שהקב"ה- "ברחמיו הגן עליהם, והחלה המצריים בתחלואים שונים ולא יוכלו להזיק את ישראל"(ע' אליה רבה או"ח, סימן תל').
מי ה"גדול"?
אולם, נראה כי טמון כאן פן נוסף, מכיוון קצת אחר ואולי הפוך, המלמד על גדולתו של יום זה. לא רק בגלל ההשגחה והשמירה האלוקית הבאה מלמעלה, לא רק בגלל ה"גודל" האלוקי, שהוא ברור וידוע לכל, כי אם בשל ה"גודל הישראלי"- הגבורה הישראלית של בני אותו הדור על עצם זה שהם העזו לקום ולהילחם בסמל המצרי.
מעשה לקיחת השה היה הפעולה הראשונה המעשית שעשו בני ישראל כביטוי למרידה בעבדות ולחיפוש הדרור. בכל הניסיונות הקודמים בהם ניסה משה לרתום את העם לתהליך הגאולה- התגלה מצד בני ישראל פקפוק, עייפות ובעיקר חוסר אמונה בעצמם ובכוחם.
המעשה האקטיבי הראשון שעשו בני ישראל בתהליך הגאולה היה לקחת את השה הקטן ולהלך עמו בכיכר העיר, בשבת- י' בניסן. דבר זה היה הביטוי הנחשוני לכך שבני ישראל באמת מוכנים לצאת מעבדות לחירות, לא רק במובן הפיזי כי אם בעיקר במובן המנטלי- נפשי- רוחני.
חירות היא נאמנות האדם לעצמיותו, היא היכולת של האדם לעמוד על שלו גם כשזה לא נקרא או נשמע טוב ובוודאי כשזה דורש ממנו לקום ולעשות דבר השובר מוסכמות. מציאות כזו, בה רבבות מבני ישראל מתהלכים עם השה אל מול מבטם המופתע והכועס של המצרים, הייתה תחילת תהליך השחרור והגאולה הישראלית. שיאו של תהליך זה היה בערב היציאה, עת נשחט הסמל המצרי ודמו נמרח על משקופי הבתים.
הכרזת עצמאות
רבים האנשים שיכולים להרצות ולספר על אמונתם וזהותם, אך השאלה האמיתית היא עד כמה יש להם את האומץ לקום ולעשות. אדם חירותי לא רק מדבר על חירותו ואמונתו אלא פועל באופן אקטיבי למענה, גם אם לשם כך הוא צריך לשחוט "פרות קדושות".
באחד מספריו מתייחס הסופר ש"י עגנון אל הכרזת העצמאות שהובילה להקמת המדינה. הוא מדגיש שם את הפער בין ההסכמה הרעיוניות של כולם על הצורך במדינה לבין האומץ לקום ולעשות מעשה:
"ודאי רציתי במדינה עברית, אבל אילו היו שואלים אותי בשעת הכרזת המדינה: להכריז או לא? הייתי נבהל. הייתי אומר נחכה עוד שלושים שנה, וקרוב בעיני שכל אדם מאיתנו היה נבהל מן הגמר... רבבות ישראל רצו במדינה העברית, אבל... לא כל איש מעשה מביא את המעשה שלו לידי גמר...".(ש"י עגנון 'מעצמי אל עצמי').
עגנון מדגיש כי יש מצבים שכולם יודעים מה נכון ומה צריך לעשות, אבל מה שחסר זה האומץ לפעול, ולעיתים אפילו רק לצעוק ולהכריז.
באופן דומה מזהה הרצי"ה קוק (במאמרו "לתוקף קדושת יום עצמאותנו") את ייחודו של הנס שהתרחש ביום ה' באייר תש"ח. הרי מלבד "הכרזה" לא קרה בו שום דבר, ומה גם שמדובר לכאורה בעניין "הצהרתי" בלבד. אבל האומץ והגבורה לקום ולהכריז כנגד כל הרוחות מסביב, כנגד כל סמל ושלטון- הוא נס גדול בפני עצמו.
זהו, ככל הנראה, אחד הניסים שהתחולל בשבת קודם יציאת מצרים. "גודל ישראלי" המתבטא בגבורה של רבבות ישראל שהעזו ליטול את השה וללכת איתו ברחובות, ובמילים אחרות להכריז - כבר לא עבדים אנחנו כי אם בני חורין.
מסתכלים לאחור ורצים קדימה
גדולתם של אבותינו עת הלכו בשבת זו לפני אלפי שנים ברחובות מצרים ללא מורא ופחד, מהווה לנו אות ומופת כיצד עלינו להתנהל אל מול רוחות שונות הבאות מסביב. לא הורדת ראש ונמיכות הדעת כי אם קומה זקופה ואמונה בצדקת הדרך. כך ורק כך נזכה להגיע מוכנים לימי הפסח הבאים עלינו לטובה, ונזכה להארה החירותית המיוחדת של ימי הגאולה הבאים לפנינו.
הרב אסף הר-נוי- רב קהילת "אדרת אליהו", וראש בית מדרש "מבקשי פניך", גילה ירושלים
***