עו"ד שלום וסרטייל
עו"ד שלום וסרטייל צילום: דוברות ציפחה

שואל אמו"ר ב'ברכת אשר' וכי מה משמעות יש בכלל לאמירתו של הבא אל הכהן? הרי רק אמירת הכהן תיקבע אם מצורע הוא אם לאו, וכל עוד לא יאמר הכהן את דברו, נשאר הוא בטהרתו? אלא שאות אחת 'כנגע', ולא 'נגע'.

'כ' הדימוי הזו מלמדת אותנו דברים הרבה: תחילה, אומר רש"י, אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר 'נגע נראה לי' אלא כנגע נראה לי', ושפתי-חכמים נותנים כך טעם - לימדה אותנו התורה דרך-ארץ, לומר לשון ספק כשבאים לטמא בית בישראל. והוסיף, ידידי ר' שמואל עמנואל ז"ל, דווקא משום שאין תוקף לאמירת השואל, לימדה אותנו התורה שלא לומר לשון ודאי, וסיפר, כי פעם אמר לתלמיד חכם מארצות-הברית, בעל דעות קיצוניות שבא לבקר בישראל, וקיטר על המתרחש בה, שבארץ ישראל אסור לומר 'נגע נראה לי בבית', זוהי כעין מצווה מהמצוות התלויות בארץ... מקסימום אמור: 'כנגע נראה לי בבית', ואל תוציא את דיבת הארץ רעה כאותם מרגלים.

ואכן, כך מובא בספר 'ארצות החיים' לרבי חיים פאלאג'י [שער ב אות ז]: ...משום כבוד ארץ-ישראל, בנגעי בתים כתיב 'כנגע נראה לי בבית'. גזרה חכמתו יתברך, שלא להחליט עליה, על ארץ-ישראל, שם טומאה, אבל בנגעי אדם ובגדים, אין קפידה.

המשנה במסכת נגעים אכן מפרטת כיצד הוא סדר ראיית הבית. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור: כנגע נראה לי בבית!', אפילו תלמיד-חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר 'נגע נראה לי בבית', אלא כנגע. אומר בעל התוספות יו"ט, כדי שלא יפתח פה לשטן, כמופיע במסכת ברכות, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. אך דומה כי עיקר הסברו הוא - 'למד לשונך לומר איני יודע'. וברא"ם, רבי אליהו מזרחי שחי בתורכיה במאה ה- 16, הוסיף, שכך הוא דרך הארץ שיש לנהוג כלפי הכהן הנשאל. ועוד הוסיף שבדרך זו, מנחה אותנו התורה שהכהן לא ימהר ויגזור טומאה. למהר"ל בספרו 'גור אריה' כיוון שונה, שאכן, כל זמן שלא נזקק לו הכהן- לאו נגע הוא, ואיך יאמר 'נגע נראה לי'?! בעל תורה תמימה, רבי ברוך הלוי אפשטיין, אומר זווית נוספת והיא שלא ייראה כמורה הלכה בפני הכהן, כי הרי הכהן צריך להחליט ולא בעל הבית. על כך הוסיף הרב דוד לבנון, שרק מי שמוטל עליו להשפיע, לרחק או לקרב, לטמא או לטהר, רק הוא יכול לפסוק 'טמא או טהור'. אבל אדם שהוא זר לדבר, ואין הטומאה והטהרה תלויות בו אסור לו לקבוע דעה בדבר, אף שנראה לו שהוא מבין ויודע, ויכול להביע דעתו. מפני שרק מי ששייך בדבר, יש לו סייעתא דשמיא לכוון לאמת ולומר דברים שישפיעו. לעומת זאת אחרים המבקשים לקבוע או לפסוק, אינם מסוגלים לרדת לעומקו של החטא, ולדעת את טבעו ומהי דרך תשובתו. כך אכן גם ענה לי, מו"ר הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל, כששאלתיו כיצד הרב אינו חושש לתת סמיכה, הרי עלולה לתת תקלה מידי הנסמך, באומרו שכאשר אדם מקבל סמיכה ונוטל על עצמו עול ציבור, יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת להכריע נכון בדבר הלכה, מבלי שיטעה בפסיקתו. דומה שבכהן הדבר ניכר יותר, שהרי הוא מצווה ומתורגל לברך את עמו ישראל באהבה. רק המברך באהבה יכול לראות נגעים אצל הזולת מתוך מבט אוהב ומקרב.

נמצאנו למדים כמה יקרה אות אחת בתורה, שממנה למדו רבותינו כמה וכמה הדרכות יקרות, כמו למד לשונך לומר 'איני יודע' - נהג בדרך ארץ מול מי שממונה על הראייה והפסיקה - יש להיזהר שלא לקרב דבר רע, ולו ברגעים ספורים, גם אם נראה הדבר ודאי, ומאידך יש לשמוח על רגעי הטהרה הספורים שנותרו ולא לבטל אותם. ועוד לימדה אותנו האות 'כ' - זהירות מדבר שקר, שהרי כל עוד הכהן לא הכריע, איך יאמר בעל הבית, ש'נגע נראה לו'? - יש להיזהר מלחרוץ דין לפני הזמן ובכך לפתוח פה לשטן. אולי יכהה הנגע לפני בוא הכהן - אין כאן רק הדרכה מוסרית, אלא זהירות הלכתית מלהורות הלכה בפני הכהן - אדם שאין לו סמכות להכריע בין טמא לטהור, אסור לו לקבוע דעה בדבר, כי אין לו את סייעתא דשמיא הנצרכת בהכרעות הרות גורל מסוג זה. והוסיף רבי זלמן סורוצקין בפירושו הנפלא 'אזנים לתורה', שיסוד העניין במשנה בנגעים האומרת 'כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו', לפי שאדם קרוב אצל עצמו וכנוגע בדבר לכן אסור לו להכריע בדבר הנוגע לעצמו.

ובהיבט אמוני, מסביר הבעל-שם-טוב שכל הנגעים והפגמים שאדם רואה אצל אחרים – נובעים מנגעים ופגמים שמתחוללים בתוך תוכו, אבל כהו עיניו מלראותם, כי קרוב הוא אצל עצמו.

עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל