הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

לפני כעשרים שנה, בראשית ימי כתלמיד ישיבה, נחשפתי לחוברת 'פור הוא הגורל' של הרב שג"ר. בתוך הקדמתו כתב משפט אחד שמשך את תשומת ליבי וכמו גרם לי לכרות אוזן ולהקשיב רוב קשב למה שביקש לחדש בתורותיו:

"אחת ממטרותיי הינה לנסות ולעצב תוכן ממשי ורלוונטי למועדים ולזמנים האמורים להיות זמנים משמעותיים של התחדשות והעמקה ולאפיין כל חג באור ובצבע שלו. מכאן השילוב של רעיונות מודרניים בתוך המהלכים החסידיים, כדי לתרגם רעיונות חסידיים אלו לעולמנו..." (פור הוא הגורל, מבוא, עמ' 8).

ביקשתי אף אני לצעוד בעקבות קריאת הכיוון הזו ולהטעין את המפגש החי עם מועדי ההתוועדות עם דבר ה' החוזר ומאיר לנו, שנה אחר שנה. ליבי נמשך אחר כל מי שמבקש לתור דרכים דומות להטעין את המפגש המתחדש הזה, דרכים הפונות, כדברי הרב שג"ר בהמשך דבריו: "'למשכיל התורני', זה המעורה במקורות התורניים והחסידיים, אך גם יד לו בתרבות ובהשכלה כללית. ובעיקר, הוא בין אלה 'אשר קרבת ה' יחפצון', וכאמור מחפש דרכים שבאמצעותן יוטענו זמנים אלו משמעות דתית ממשית, ויביאו אותו למגע עמוק עם תשתיות קיומנו".

הספר 'היום אתם יוצאים', ('עיוני דעת ולב לחג החירות ולכל השנה') הרואה אור בימים אלו מאת ידידי, הרב אלחנן ניר (להלן 'המחבר'), צועד אף הוא, כתלמיד בעקבות רבו, בדרך הזאת המבקשת לחשוף משמעותיות חדשות שנובעות מן המפגש בין הימים ההם לזמן הזה.

בשפה אישית, ספרותית ועשירה ומתוך עיון במגוון מקורות, חדשים גם ישנים, הלכתיים ומחשבתיים, מתבררות ומתלבנות סוגיות רבות הנוגעות לחיינו כאן ועכשיו, לחיי היחיד כמו גם לחיי העם, למשפחה ולמרכיביה; סוגיות כגון משמעות הגיור ובחירת ישראל, שורשי האנטישמיות והיחס בין גאולת מצרים לבין גאולת דורנו המצוינת במועדי אייר שבראשם יום העצמאות. בדברים הבאים אבקש לסקור כמה מן הנושאים שהספר מעלה, לגעת ולא לגעת, מתוך הנחה שהקורא מבין ש"יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן". בתקווה שהדברים יעוררו רצון לקחת את הספר לידיכם ולצלול לתוכו בהנאה רבה כפי שאני עשיתי.

מבנה ותוכן

מבנה הספר נחלק לשישה שערים המלווים את הקורא על הרצף הכרונולוגי, מהימים שלפני כניסת החג ועד לימים שלאחר החג. בסך הכול, הספר כולל שבע עשרה דרשות (שש עשרה דרשות לחג עצמו ולימים שלאחריו, ועוד פתיחה ומבוא, 'לקראת החג') הנוגעות מזוויות שונות בעניינו של חג המצות והתקופה שלפניו ואחריו. כל דרשה יכולה להיקרא בפני עצמה ואיננה דורשת ידע מקדים בקריאת הדרשות שקדמו לה.

כל דרשה מהווה מעין חטיבה עצמאית, שיחד עם יתר המאמרים מעניקה תמונת פסיפס מרהיבה ומעמיקה על היבטים שונים בחג ובעבודה הנפשית שהוא מציב לפתחנו. עם זאת, מטבע הדברים, ישנם רעיונות יסודיים ששבים וחוזרים בספר מזוויות שונות וננסה לגעת בהם להלן.

בתוכן העניינים המורחב המופיע בראש הספר, נמצא תקציר ממצה של המאמרים המסייע לקבל מעין מבוא לנושא המאמר ומהווה גם סיכום תמציתי למי שסיים את המאמר ומבקש לחזור על עיקרו. גם המפתח המצוין המופיע בסופו מאפשר למצוא בקלות כל נושא מבוקש או דמות שנזכרה במהלך הדברים.

להיחלץ מהלחץ

בדרשה לכניסת החג ('חרדת החמץ ושחרור האירוניה') נוגע המחבר בחוויית הלחץ שמתלווה לניקיונות לחג הפסח ומבקש לעמוד על הרצינות התהומית בה אנו מבקשים להתנער מכל פירור חמץ מצד אחד, אך מאידך, לשמור על שפיות וקלילות מבלי שהלחץ הזה יהפוך לסיר לחץ ביתי שמונע מאיתנו להיכנס לחג מתוך שלווה ושמחה.

כך שמצד אחד, "שבוע אחד בשנה אנו מבקשים להשבית את היצר הרע וללכת בעולם כפטורים ממנו, כבני חורין. שבוע אחד בשנה אנו מבקשים לנשום רק בעזרת היצר הטוב, ולספר את הסיפור האנושי מחדש. לאכול את המצה כתיקון לאכילת ההחמצה של עץ הדעת, ולשוב לרגעים האבודים שקודם החטא". שבוע אחד בשנה אנחנו גאולים (עמ' 32).

ומן הצד השני: "היכולת לחיות את המורכבות, כך שמצד אחד אנו מתייחסים ברצינות גמורה לתביעות החג, ומאידך גם נסוגים מהנוקשות הנלווית אליהן לא פעם, מהאחיזה, מפגם העבודה הזרה, מאלילות רוחנית – מתבטאת במבט האירוני, בקריצה. הקריצה מכילה את השניות הזאת; יש בה מבט של רצינות שבאמצעותו אנחנו מנקים את חדרי הבית ואת חדרי הלב, ויחד עמו היא מכילה גם מבט נוסף, זה המודע למחיריה של אותה רצינות, לסכנת הצדקנות והחשיבות העצמית העלולות להתלוות אליה..." (עמ' 36).

יש באחיזה הזאת בשני הקצוות, כך נדמה לי, מתח יסודי שמלווה את רוב ככל הדרשות בספר. הרצינות בה אנו חיים את חיי הברית עם א-לוהים, וההבנה שדווקא כדי לשמר אותה אנו חייבים קורטוב של הומור עצמי ואירוניה. האירוניה, היהודית כל כך, נושאת ההפכים, מאפשרת את הגמישות הנחוצה והבלתי לחוצה לחיות בתוך מסגרת ולחוש תמיד כמה היא איננה הסיפור כולו.

מזווית דומה אך גם מעט שונה, מופיעה בדרשה הבאה סוגיית אמירת ההלל, הנאמר בשלמותו בליל הסדר ובצורה בלתי שלמה ביתר ימי החג. ליבת העניין לדברי המחבר נעוצה בפער שבין הצגה שלמה ומושלמת של הקיום לבין כזאת המציגה גם את הצדדים הפחות זוהרים והחלשים. ובלשונו בנוגע לפרקים שאינם נאמרים בהלל החסר: "ההלל החסר משמיט את ההתייחסות למצבי ההתרוקנות והשבר, הפגם והכישלון, ובכך הוא יוצר מצג של שלמות מדומה. דווקא ההלל השלם מאפשר למרחב של החסרונות לשרות בו, שכן הוא מהדהד מערכת יחסים מלאת חיים, וככזאת היא רצופה גם שברים וחסרונות, מבוכות ותעיות" (עמ' 42-43).

כמו אותו מבט אירוני רפלקטיבי, אנו נעים בתוך שאיפה לקשר מלא הכולל יחסי פנים ואחור אך מפנימים את העובדה שהדבר דורש גם תהליך סבלני וכולל ימי גדלות מלאי האהבה, ימי קטנות של עבודה הדרגתית עד ש"מגיעים האוהבים אל נקודת הברית" (עמ' 48). (ספויילר קטן: בדרשה זו תגלו את משמעות עטיפת הספר המסתורית...).

עטיפת הספר
עטיפת הספר צילום: באדיבות המצלם

הפליט והזר

נושא נוסף הזוכה לטיפול בספר ושהפך לאחרונה לאקטואלי עם הגעת הפליטים מאוקראינה, הוא "הזר בשולחן הסדר". "שלא כמו בפורים, שבו אנו מביאים מתנות ומעות אל האביונים, באים למקומם ומעניקים להם אך לא בהכרח מצרפים אותם אלינו, בפסח אנו פותחים את הדלת ומביאים אל ביתנו את המך והעני, את שפל הרוח והנדכא. וכמה קשה להביא את האחר אלינו, לפזר מעליו את ערפל אלמוניותו ולהוליכו אל המקום שבו אנחנו מוגנים ביותר – אל המשפחה הגרעינית שלנו" (עמ' 91).

אך הנתינה של פסח כאותו מבט רפלקטיבי משחרר מקיבעונות ומקשיחות, מחייבת שחרור גם מן הראיה שלי את עצמי כנותן ומעניק. ה'זר', ה'אחר', משחרר אותנו מנקודת המבט הפטרונית ומאפשר לנתינה שלנו לתפקד כאות לסולידריות שוויונית, שהרי גם אנו, אך לפני רגע, היינו גרים וזרים כאותו דכפין ודצריך. "הרבה יש ללמוד כיצד להעניק, הן מתוך אמון עצמי של המארח שנתינתו אינה נובעת רק מרצון בהאדרה עצמית ובשליטה, והן מתוך אמון באורח הראוי לנדיבות מעצם היותו, ולא רק בשל רחמנות או חסד. ולעולם הנתינה היא תרגול; בראשיתה היא סבוכה בפקעת חוטי האגו האנושי, ואט-אט היא מותרת מסבך זה ונפתחת אל מקום טהור ואמיתי יותר" (עמ' 96).

החוק והחיק

סוגיה נוספת, שאיננה נוגעת דווקא בעניינו של הפסח, ושמצאתי אותה מרתקת במיוחד, בעיקר במציאות האורבנית המודרנית והקדחתנית בה אנו חיים, היא היחס לנחת ולחוסר הפעלתנות, כחלק מעבודת ה'. דרשה זו, שכותרתה "משבח אני את העצלנים", נוגעת בנקודה שלטעמי דורשת עוד פיתוח רחב ובעיקר – עבודה פנימית להביא למיצויה. "החג מאפשר להשתייך לקצב אחר, לסוד האיטיות והעצלות, לשמחה המתגלה דווקא בבית, בקרבת הלב הזוגית והמשפחתית, ולא בריצה הלמדנית-עמלנית". (עמ' 116).

מתוך עיון במובאה מפעימה מדברי פ. ניטשה, מברר המחבר ש"החיים הדתיים, במובן של הליכה יומיומית נוכח השגב והפלא שבקיום, מכריחים השתהות, משך, זמן לאפשר לסוד האלוהי לזעזע את הקיום ולפלוש אל האדם, זמן לעכל. ברגע שסותמים את תקופות המעבר, מוותרים על הbeing- לטובת הdoing- הממלא את כל החרכים והרווחים (גם אם מדובר בעשייה דתית-פרקטית), נותנים תשובות הדוקות לכל חידות הקיום וסותמים את כל החללים הפנויים בפעלתנות רבה – הרי שמשהו מהחרישיות הרוחנית נאלם, אובד" (עמ' 118).

בשער שכותרתו "שלהי החג" נוגע המחבר בנושא שאולי מעסיק את בני דורנו יותר מכל נושא אחר וכותרתו היא "החוק, החיק והמצווה". המתח שמוצג בו, כפי שמרומז בשמו, הוא בין החוק ומערכת הכללים הדתית, הקשיחה והמחייבת, לבין מה שמכונה לאור דברי אדמו"ר הזקן מחב"ד ה"חיק", האספקט הספונטני והאישי בעבודת ה'. מהו היחס בין השניים? האם מדובר במתח מובנה המייצר צרימת רקע תמידית או אדרבה, הפריה ועושר?

"כאשר מתקיימת תנועה בין שני הקטבים הללו, אזי הם משלימים ומעצבים זה את זה. כל אחד מהם לא רק מכריח את היותו של השני, אלא גם שותף בעיצוב פניו: החיק מכריח את החוק ליצירתיות, לגמישות, לשחרור מהקיבעון שעליו תפארתו, לאהבה החורגת מכללים... ואילו החוק מצידו מכריח את החיק ליצירת חיים שיש בהם מסגרות, מובן מאליו ומטען משותף המייצר שפה אחת עם האחר – עם האחר האנושי ואף עם האחר הא-לוהי". (עמ' 126).

בהמשך המחבר נוגע גם בכשל המובנה שקיים בטענה הנוצרית ש"עצם החוק מייצר תסכול מובנה, שכן ההליכה החופשית ללא כל חוק, כזו הנעדרת כל תודעת נתבעות, היא המייצרת חיוב חריף ובלתי חדל של הצדקה עצמית, ולכן מתסכל יותר" (שם).

היזכרות ועצמאות

המסה "יזכור", המופיעה באותו השער, היא ככל הנראה הארוכה, האישית והאינטימית ביותר בכל הספר. בדרשה זו נוגע המחבר בזיכרון המוות, בחוויית האבדן האישית, ומאפשר לכל הקוראים, להצטופף לרגע יחד, מתחת לטלית, לאמירת "יזכור" קולקטיבית שיש בה הרבה מן החיבור לנשמה.

"הזיכרון הוא חקירה – מה נזכור מסך כל המפגשים שהתרחשו בינינו ובין הנפטר? מה נשאר מהמת בזיכרון החי? ... מה נשאר מכל חיי היומיום כשאנו מבקשים לזכור את חיינו שלנו, ומה ייזכר מאיתנו כשאחרים יבקשו לזכור אותנו?" עמ' 155). "הזיכרון הוא ייצוג של הפנים, מלמד האר"י, והשכחה של האחור. היזכור הוא רגע השיבה אל פני היחיד שנאזלו, שאבדו... רגע ההתגלות של האינטימיות והאהבה ששררה בינינו וכבר דימינו שאבדה. והנה היא" (עמ' 157). בהמשך נוגע המחבר ביחס בין חוויית האבדן האישית לחוויית ההיעדר שחווים מי שלא זכו לבוא במגע עם האדם שכבר איננו איתנו.

המאמר החותם את הספר, בשער "אחר החג", הנושא את השם: " מפסח אל יום העצמאות", מצעיד אותנו מחג הפסח – גאולה ראשונה, אל חג העצמאות – גאולה אחרונה, ומבקש לנסות לשרטט קווי מתאר לחזון עתידי למדינת ישראל. בתוך הדברים מתברר היחס בין אתוס הגלות החרדי-מסורתי הפאסיבי, לאתוס הציוני האקטיבי, העומד בכוחות עצמו. בחתימת דבריו מוצג החיסרון שקיים בכל נקודת מבט המחייב לדבריו 'שותפות שפות'. "שותפות זו היא שתהווה את המצע למשהו ששוב יפרוץ, לתורת משיח שתשכיל לשאת את התודעות הסותרות שמרכיבות את הקיום היהודי הפלא-טבעי שלנו, כאן באדמת אבותינו" (עמ' 215).

אמן, כן יהי רצון!