הטלפון שלי עדכן לעצמו גרסה. עדכן בכיף, ובדרך השמיט את הצלצול שבחרתי במיוחד כדי שיהיו לי מחשבות טובות כשמישהו מתקשר ודיבורים טובים בזמן השיחה.
מה עושים עכשיו? נאלצתי לחכות עד שהילד מוריד השירים יחזור מהטיול־יומיים שלו וישקם לי את הצלצול. אל תראו אותי ככה. אני מנסה להשאיר הרחק מאחור את הטכנופוביה שלי, לרוץ בקצב של החידושים המתרגשים ובאים לעולם ולכבוש כל פסגה דיגיטלית שאני נתקלת בה. אני סורקת מסמכים דרך הסלולרי, ממירה קבצים מתוכנה לתוכנה, שואלת את פרופסור גוגל כשיש לי שאלה טכנולוגית ומיישמת. אבל צלצול? נו די, זה כבר בבחינת מותרות. אפשר להשאיר את זה לילד.
מה שאנחנו לומדים ביגיעה, אצל הילדים הוא כבר אינטואיטיבי. מה שעולה לנו בקמט בין העיניים ובריכוז מלא, הם מדפדפים בכזו מהירות שאי אפשר אפילו לעקוב אחריה. הם יודעים לתפעל עולם שלם שאנחנו לא, וכך הופכים לא אחת למושיעים שלנו.
אמא לא יודעת?
ועם כל זה אנחנו מגיעים לפסח. החג של "והגדת לבנך". הזמן שבו תנועת הידע היא מלמעלה למטה. הסבים, ראשי המשפחה, הם אלה שמנחילים את האמונה והערכים לדורות הבאים. הם האוטוריטה. אנחנו מחכים למוצא פיהם בעיניים שואלות ומהנהנים למשמע התשובות. כך זה היה פעם. אבל היום הסבים תלויים בנכדים שיראו להם איך כותבים סטטוס בסלולרי ואיך מפרסמים אימוג'י לא מביך בקבוצת המשפחה, איך אפשר גם לצלם סרטון וגם סטילס בו־זמנית ואיך מוסיפים פילטר. במובנים מסוימים תנועת הידע התהפכה.
עוד לפני פרוץ הטכנולוגיה לחיינו ועוד לפני הבלחת הפסיכולוגיה המודרנית, דיברו חז"לינו על כך שהעברת המסורת מההורים לילדים צריכה להיעשות בצורה עדינה, מותאמת. כבר במדרש, שהגיע להגדה, אנחנו פוגשים את ההתייחסות השונה לארבעת הבנים, ארבעה טיפוסים שנמצאים כל אחד במקום חינוכי ואישיותי אחר. אבל אפילו אז, הבנים עדיין מביטים אל ההורים, שואלים אותם, שותקים את השאלה או מורדים באמונה שלהם. אבל מה קורה כשזה לא כיוון המבט? כשזה לא כיוון העברת הידע?
כשתינוק נולד הוא מקבל מהבית את השפה, את חוויות הבסיס, את העקרונות שבהם מאמינים ההורים והסבים. הערכים האלה לא יועברו בנאומים חוצבי להבות, הם יבוטאו במעשים קטנים, בחוויות, במאכלי החג, במשפט על הדרך. זה גם השלב שבו ההורים הם אוטוריטה יודעת־כול. הילדים שואלים שאלות, וכמה הם מתפלאים לשמוע את התשובה "אני לא יודעת" מאמא או "לא חשבתי על זה" מאבא. לא יכול להיות שיש משהו שההורים לא יודעים.
אבל לא הרבה אחר כך מגיע השלב הבא, שכל מבוגר חָווה כילד כלפי הוריו: השנים האלה שבהן אבא ואמא פשוט לא מבינים מה השירים שהכי רצים היום, מה הבדיחות שקורעות את כולם, מה האופנה המעודכנת (מי אמר סנדלי טבע עם גרביים ולא קיבל). המבוגר המתפלא לא מבין איך זה קרה לו. היאך חלפה כאן רכבת הטרנדים והוא נשאר בתחנה? הרי לא מזמן הוא היה הקטר וההורים שלו הם אלה שהיו מחוץ למעגל המבין.
אבל זה החלק הקל. נדמה לי שהאתגר האמיתי הוא פערי שפה. "והגדת לבנך", מצווה עלינו התורה, אבל איך מדברים עם דור שיש לו שפה אחרת? הרי לא מדובר רק בבדיחות ושירים וטרנדים. מדובר במבט אחר על החיים, במרד בערכים שבהם אנחנו מאמינים והם אלה שנותנים לנו כוח. המחויבות להלכה ולמצוות, למשל. ערך ההתמדה, הידיעה שיש היררכיה, שיש יודעים ויש לומדים. הדור הצעיר שצומח כאן היום רואה את הדברים אחרת. ערכי הבסיס שלנו נראים לו מיושנים כמו דובון ועוזי, כמו קרוקס, כמו סנדלים וגרביים... אה, עזבו.
איך אפשר להעביר הלאה אמונות, ערכים, מחשבות, אם אין לנו בסיס משותף? איך יהיה "והגדת" אם אנחנו לא דוברים את אותה השפה? האם יש בכלל טעם?
גלגל חוזר של העברת מסורת
לפי האגדה, את המשפט "זה נוער זה, זה בררה" בניסוח קצת פחות מעודן אמר זקן השומרים, אברהם שפירא, כבר ב־1956. הנוער של אז הם האנשים שאנחנו נושאים אליהם עיניים היום. דור בוני המדינה, הדור שידע מחסור, דור שהוא סמל ודוגמה. אז טוב ששפירא לא צדק, וכנראה שגם ההיסטריה שלנו לא מאוד מוצדקת. פערי הדורות הם דבר מובנה ואפילו חשוב. גם הדור שיצא ממצרים העביר מסורת לדור שנכנס לארץ. דור העבדים לא היה דומה לדור שנולד לתוך חירות וניסים. כל אחד ניחן בתכונות ובחוזקות שעזרו לו לצלוח את האתגרים שלו. אני בטוחה שגם אז צקצקו, מתוך דאגה כנה: "מה יהיה, איך הם יחזיקו ככה נחלות וצאן ומשכן?" אז נכון, היום הדורות זזים הרבה יותר מהר, אבל זה רק אמור להכניס אותנו לכושר. והידע הטכנולוגי? יש הבדל בינו ובין מטען ערכי. הראשון הוא נרכש, השני הוא העמוק, החשוב, ולכן אנחנו עדיין אלה שמעבירים אותו לדור הבא. ככה פשוט.
נכון, מוטלת עלינו החובה להקשיב, להבין עם אילו בנים ובנות אנחנו מדברים ומה יחבר אותם. אבל החובה שלנו היא לא רק להנגיש ולהתאים, אלא גם לספר. לומר את האמת כפי שאנחנו מאמינים בה. לא להתבייש, לא להתקפל, לדבר בשפה רכה, אבל להגיד. נבחרנו להעביר את המסורת מדור לדור. איננו הראשונים, וגם לא האחרונים. חוליה בשרשרת. חוליה שיש לה תפקיד ולכן גם כוח.
ולהאמין, להאמין שמשהו מהערכים האלה נכנס פנימה, מוטמע, שהילדים יישאו איתם את טביעות האצבע הרוחניות והערכיות שלנו. נכון, העקרונות יעברו עיבוד ויקבלו פירוש חדש שלא תמיד קל לנו לעכל, אבל צריך לזכור שזה טבע העולם. ובעוד כמה שנים, כשהבנים והבנות שלנו ירימו אלינו מבט מיואש מהילדים שלהם, נחייך אליהם בנחת ונספר איך אנחנו נלחצנו כשהם היו בני נוער וכמה היה זה לשווא.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***