שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג, וגם מתחילים לדרוש ממני דרישות לא הגיוניות בעליל. מהרגע שמתחילה הספירה לאחור לקראת פסח, אשתי מזכירה לי חזור והזכר לא לקנות שום חמץ, בשום אופן, בשום מצב.
"רגע", אני אומר לה, "ואם תיגמר לנו הפסטה בבית?"
"אם תיגמר – נסתדר".
"ואם בסופר יהיה מבצע על חמץ?"
"אל תקנה".
"ואם ופל ממש חמוד יקפוץ עליי מהמדף ויתחנן שאקח אותו כי העוגות של פסח מרביצות לו?"
"לך", היא פסקה, "ותחזור מהר, שלא תחמיץ את פסטיבל הניקיונות הגדול".
לא להחמיץ, זה הכלל ככל שמתקרב פסח. תכל'ס היא צודקת: אם רשתות השיווק מנסות להיפטר מהחמץ, זה לא אומר שאנחנו צריכים למצוא את עצמנו בערב פסח עם מצבורים אדירים של חמץ וטעם של החמצה גדולה. בכלל, מי אמר שצריך לאכול חמץ לפני פסח? מה יקרה אם שלושים יום לפני הפסח לא רק נדרוש בהלכות החג אלא גם נתרגל אותן בפועל? ייגמר החמץ? אז ייגמר. אין שקדי מרק? שהילדים יאכלו מרק בלי שקדים. נגמר הקורנפלקס? שישתו רק חלב. אין לחם? שיאכלו עוגות. יש לנו ערמות של ממתקים ועוגות מפורים שחייבים לגמור עד פסח, אז אדרבה, שיישאו גם הם בנטל, אי אפשר שכל העבודה בבית הזה תיפול כל הזמן רק עליי.
אז לא קונים חמץ, זה ברור. השאלה היא מה עושים עם אזור הדמדומים, כלומר עם מזון שהוא לא חמץ ובכל זאת עדיף לא להיתקע איתו בפסח. שנייה, אני מסביר.
נניח שבתוך התקופה של שלושים הימים שלפני פסח יש כמה שבתות. ונניח שבשבת בכל זאת צריך לאכול משהו. נניח דג. ונניח שהדג צריך רוטב. ואחד המרכיבים של הרוטב הוא חרדל. אז אם יש לנו במקרה במקרר צנצנת חרדל שעומדת להיגמר, שיחקנו אותה – גם זכינו בדג וגם סיימנו לפני פסח את הצנצנת, שהיא אומנם לא חמץ אבל היא פתוחה אז אסור לאכול אותה בפסח. את החרדל, לא את הצנצנת.
הבעיה היא שלמוצרי מזון יש שני מצבי צבירה – או שאתה לא צריך אותם, או שאתה כן צריך. אם אתה לא צריך אותם הם יושבים בשקט בחושך של המקרר כמו פולנים טובים; אם אתה כן צריך אותם, הם נגמרים בדיוק שבוע לפני כן.
כל עוד הם מתייבשים להם בשקט במקרר, הכול בסדר. הבעיה היא שהם קופצים עליך בהפתעה בדיוק כשאתה מתחיל לנקות את המקרר לפני פסח, ואז צריך להחליט מה לעשות איתם – לזרוק? חבל, הצנצנת חצי מלאה. לשמור בשקית אטומה עד אחרי פסח? זה אפשרי, זה לא חמץ, אבל זה לא־חמץ שסתם תופס מקום במקרר. לאכול הכול עכשיו ולהיפטר מזה לנצח? רעיון נחמד, אם כי מדובר בשילוב מרענן של מיונז עם ריבת תות וחמאה בציפוי קטשופ ושוקולד למריחה בתוספת שום כתוש וקצפת. מפתה, אין ספק, אבל לא כשהבטן שלך מלאה עד אפס מקום בעוגות ממשלוחי המנות שאתה עדיין מנסה לסיים לפני ערב פסח.
לכן עדיף לסיים את כל האריזות הפתוחות הרבה לפני פסח. ואז אתה מוצא את עצמך שבועיים לפני פסח עם דג שצריך להכין לשבת, ובלי חרדל. כלומר, אי שם במחסני החירום יש לך צנצנת חרדל חדשה, כשרה לפסח, שקנית במיוחד לחג. אם תפתח אותה עכשיו – תצטרך לאפסן אותה שבעה ימים, ובערב שביעי של פסח שוב לא יהיה לך חרדל לרוטב של הדג. אם לא תפתח – אין דג לשבת. זו ברירת החרדל. כלומר המחדל.
בגלל זה כל שנה אחרי פסח אנחנו מוצאים את עצמנו עם כמות כפולה מכל דבר – שתי קופסאות קפה, שתי אריזות קקאו, שני בקבוקי שמן זית, שתי צנצנות דבש, שני בקבוקי יין לבן (הולך מצוין עם הדג), וכמובן שתי צנצנות חרדל: אחת שאני פותח שבוע לפני פסח, ואחת חדשה שאני קונה ממש בערב פסח. ואז, כל שנה מחדש, אני נזכר שחרדל זה בכלל קטניות.
הניצנים נראו בארץ
"תגיד לי, ניצן הורוביץ הזה, מה הוא חושב לעצמו? הוא לא מבין שבמדינה יהודית שר הבריאות לא יכול לכפות על בתי חולים להכניס חמץ בפסח?"
"עובדה שהוא יכול".
"שאני אבין, אתה בעד חמץ בפסח?"
"חס וחלילה".
"ההורוביץ הזה, לא מעניין אותו שום דבר חוץ מלקבוע לנו איך לנהל את החיים".
"ותודה לבנט שהביאנו עד הלום. אם כי חייבים להודות שבמקרה הזה, דווקא מי שאוסר להכניס חמץ הוא זה שכופה על אחרים".
"אז אתה כן בעד החמץ?"
"מה פתאום. אני רק מאתגר".
"האתגר האמיתי הוא לשמור על הצביון היהודי של המדינה. הרי ביעור חמץ הוא אחד העיקרים הכי גדולים של היהדות!"
"ופיקוח נפש?"
"נו באמת, אפשר לחשוב שמי שלא יאכל חמץ שבעה ימים ימות".
"לא התכוונתי לזה, רק שאלתי אם פיקוח נפש הוא לא עיקר חשוב ביהדות".
"מה הקשר?"
"כי אותו שר בריאות שאתה כל כך מתעצבן עליו עשה אותו דבר עם הקורונה".
"הוא רצה שנאכל קורונה בפסח?"
"הוא ובנט לא הסכימו להטיל הגבלות כדי להגן על האוכלוסייה מפני המגפה הקטלנית. הם אפילו אמרו שהכי חשוב זה לא לפגוע בכלכלה, ולא זכור לי שאז אנשים התקוממו על זה".
"לא הבנתי".
"זה אותו עיקרון. אם אתה לא מוכן לפגוע זמנית בזכויות הפרט כדי למנוע הדבקה המונית בקורונה, למה שלא תעשה אותו דבר עם חמץ?"
"ניצן הורביץ מתכוון להדביק את כולנו בלחם?!"
"הוא מתכוון לתת לכל אחד לעשות מה שבא לו. טוב, חוץ מטיפולי המרה".
"אוי נו, זה ממש לא אותו דבר. יהודי לא יכול לשהות בפסח במקום שיש בו חמץ".
"ובמקום שיש בו קורונה?"
"תחשוב על האישה המסכנה שמאושפזת ולא יכולה לברוח מהחמץ שאוכלים לידה בחדר. תחשוב על החייל האומלל שכל פסח לא יכול לאכול שום דבר כי בג"ץ לא מרשה לאסור הכנסת חמץ לבסיס. זה נראה לך הגיוני?"
"עכשיו תחשוב על האישה המבוגרת ועל הצעיר מקבוצת הסיכון שלא יכולים לצאת מהבית, כי המגפה משתוללת ובכל פינה מסתובבים אנשים שעלולים להדביק אותם. זה כן הגיוני?"
"זה לא אותו דבר. נגד הקורונה יש חיסונים, מי שלא התחסן – בעיה שלו".
"ושל אוכלוסיות בסיכון שהוא ידביק".
"בסדר, המדינה לא יכולה להיות בייביסיטר. אנשים צריכים לקחת אחריות על עצמם".
"ולהחליט לבד אם להתחשב בך או לאכול לך חמץ מול העיניים".
"אז אתה כן בעד חמץ בפסח".
"אני בעד שאנשים יהיו עקביים ולא ייזכרו בהפקרות של ניסן הורוביץ רק בחודש ניצן".
"במה?!"
"בחודש ניסן".
"אתה מבולבל לגמרי".
"הרבה אומרים לי".
"אז תפסיק לדבר שטויות. החמץ והקורונה זה ממש לא אותו דבר".
"מה שתגיד".
"אילו היית שם, לא היית נגאל".
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***