בתור גבר שבקרוב יחגוג עשר שנות נישואין, אתם מתארים לעצמכם שיש לי ותק מסוים בתחום ההתחמקות מניקיונות פסח. וזה לא שאני חושב שניקיון הוא עניין לנשים, אני חושב שהוא לא עניין לאף אחד. נפש האדם כפי שאני חווה אותה לא בנויה למלאכות חסרות תוחלת שנידונות לחזור על עצמן מעצם טבען. ואיך אוהבים להגיד היום מטפלים ומטופלים כאחד? "בחוויה שלי" ניקיונות זה סיוט. קל וחומר אלו של פסח.
אבל הקילומטראז' שלי בהתחמקות מניקיונות פסח לא התחיל בזוגיות הנהדרת שלי. הוא הולך הרבה אחורה, ומעשה שהיה כך היה.
מי מכם שקצת עוקב, או הרבה סטוקר, כבר יודע שסחבק ג'ובניק ברמ"ח איבריו המדולדלים. החבר'ה בצו ראשון העיפו מבט אחד במבנה הגוף הלולבי שלי והחליטו שמדובר בלולב פסול, ולפיכך הצמידו לי פרופיל 45.
ומה הייתה המשימה הראשונה שנדרשתי לבצע בטירונות? הכשרת מטבחים לפסח כמובן. אז פטיש מסמר לקחנו מהר, ואז הנחנו בצד כי נזכרנו באיזה רגל אנחנו בעצם נמצאים, והתחלנו לקרצף סירים עם סקוץ'. ואני לא צריך לספר לכם כמה רחבים סירים בצה"ל. ולכל סיר כזה יש גם מכסה, אז שוו בנפשכם את עוגמת הנפש.
ובכן, עוגמת הנפש שלי לא השתוותה לעוגמת הנפש של שני הטירונים האחרים שהצטוותו אליי. כי אני, משום מה, החלטתי, כדי להעביר את הניקיון בנעימים, לשיר לעצמי את כל שירי בון ג'ובי שאני מכיר. ואני מתבייש לומר שרבים הם מלפורטם. בקיצור, שעות של קרצוף תוך כדי שירת 'חיים על תפילה' ו'שמור על האמונה' שאפעס התאימו באופן לא צפוי לאווירת החג, הותירו את חותמם על מערכת היחסים, והטירונים המדוברים לא החליפו איתי מילה לאורך שאר הטירונות. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבאיזשהו שלב נגמרו לי הבון ג'ובי ועברתי לשיר את 'סי היימן המיטב'. לעולם לא נדע.
על כל פנים, ניקיון מטבחים והכשרתם בצה"ל ובכלל הייתה חוויה שהייתי נחוש להימנע ממנה בכל מחיר מכאן ולהבא. אבל הלהבא הגיע די מהר.
כאן מגיע הסבר טכני קצר: כשהסדרניקים ג'ובניקים משתחררים מצה"ל, הם עדיין נחשבים חיילים עד סיום השל"ת. מכאן נגזרת היכולת של צה"ל לגייס את אותם חיילי צעצוע בשעת משבר חמור או מאמץ צבאי חיוני. אבל ישאלו השואלים: איזו תועלת יש בחיילים שנשיאת אפוד במשך יותר מחמש דקות עלולה למוטט את המבנה האנטומי שלהם לנצח? ניחשתם נכון - ניקיון מטבחים והכשרתם לפסח!
אז חודשיים לפני פסח של שיעור ד' קיבלתי את המכתב שמבשר לי שאני אולי לא מגש הכסף, אבל אני בהחלט יכול לקרצף כמה סירי נירוסטה. למזלי, התאריכים של המילואים המדוברים נפלו בדיוק על שבוע לימוד מרוכז במכללה להוראה שבה למדתי (נדבר גם על זה מתישהו), אז קיוויתי שצה"ל יתחשב בבעיות הלו"ז ויצליח להסתדר פסח אחד בלי יעקבי והטעם המוזיקלי המוזר שלו. הרמתי טלפון למי שצריך ושטחתי בפניו את בעיות הלו"ז. הבחור בצד השני אמר שהוא מאמין שיהיה בסדר אבל שבכל זאת אמתין על הקו עד שהוא יבדוק את העניין סופית. ואז השיחה התנתקה, מה שאני פירשתי מיד כאישור חד־משמעי להיעדר. איך הגעתי לפירוש הזה? ובכן, זיכרון הוא עניין חמקמק וממרחק השנים קשה לשחזר בדיוק, אבל אני מאמין שלרצון העז שלי לא לקרצף היה קשר לזה.
ואכן, נעדרתי מהמילואים המדוברים, והפלא ופלא, חודש אחרי פסח קיבלתי בדואר זימון למשפט בפני ראש מחלקת בייני"ש דאז, גברת בעלת מוניטין קשוח במיוחד.
מתוך הבנה שקו הגנה של "חשבתי שניתוק שווה אישור" לא ממש מחזיק בבית המשפט, ניגשתי לאחד הרבנים בישיבה וביקשתי שיחולל איזה קסם מאחורי הקלעים כדי לחלץ אותי מהמצר.
הרב הסתכל עליי כמה רגעים ואז אמר, "יש לך פרצוף של ילד טוב, תספר מה שהיה ויהיה בסדר". אניגמטי משהו, חשבתי לעצמי. אבל אז הבטתי ממושכות במראה ולא יכולתי שלא לשים לב שכל עוד אני מקפיד לא להרים גבה ממזרית, מדובר בפרצוף כזה שמחד דורש כאפה ומאידך מעורר אמפתיה ומאידך שוב דורש כאפה.
ובכל זאת חשבתי שצריך אלמנט נוסף כדי להכריע את הכף, וכאן נכנסת לתמונה הממזריות האמורה לעיל. עיון מדוקדק במכתב הזימון העלה שעל הנשפטים להגיע למשפט כשהם במדים. אבל לכולם היה ברור שמדובר בנוסח כללי ושהדברים לא אמורים להסדרניק אחרי חזרתו לישיבה. אבל! כשאתה ילד טוב וצייתן כמוני, המילה הכתובה היא קודש.
אז ביום המשפט יעקביני התמים עלה על מדים, גילצח את נעליו ונסע למשפט כשהוא עוטה על פניו את ההבעה הכי נעבעכית שניתן להעלות על הדעת.
כשהגעתי למשפט, שאר הבייני"שים שהגיעו להישפט הסתכלו עליי כאילו אני האידיוט הגדול ביותר ביקום. ובצדק. אבל אז הבחור הראשון שנכנס להישפט קיבל כלא וכולם התחילו לעשות במכנסיים. מפה לשם הגיע תורי להיכנס אל הקודש. פסעתי לתוך החדר כשאני חזק בתוך הדמות.
השופטת העיפה בי מבט אחד ומיד ירתה, "למה לכל הרוחות אתה במדים?"
ואני, ברגע שהוא בעיניי פסגת המשחק שלי, עניתי בקול רועד: "זההה מההה שהיההה כתובבב במכככתבבב". השופטת הבינה חד־משמעית שעומד מולה פוץ מושלם, חניוק מארץ החניוקים, דיקט אנושי חסר מעוף שלא רוצה או מסוגל לצייר מחוץ לקווים. סיפרתי לה את הסיפור כפי שהתרחש, ואמרתי לה שפירשתי את הניתוק כאישור להיעדר. היא הנהנה והסבירה לפוץ היעקביני שלהבא צריך לוודא דברים לפני שקופצים למסקנות. הודיתי לה על הצידה החשובה לדרך, הרבצתי איזו הצדעה מיותרת כדי להישאר נאמן לדמות ויצאתי החוצה כאדם חופשי.
את המילואים המדוברים השלמתי כמוביל מניין בבסיס צפוני ביום כיפור, ובכך הסתיימה הסאגה הקצרה שלי בשירות המילואים של צה"ל.
מה שמביא אותנו אל ההווה ואל אשתי שמחכה שאסיים את הטור כדי שאצטרף אליה בניקיונות. ואם תבדקו ותמצאו שיצא הפעם טור ארוך מהרגיל, הרי שמדובר בצירוף מקרים ותו לא. אני הרי ילד טוב.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***