אבל למה?
אבא, למה נוטלים ידיים לפני שאוכלים תפוח אדמה במי מלח?
- זה רחצה, אחד מהסימנים של הסדר.
אבל כל השנה אנחנו אוכלים תפוח אדמה בלי ליטול ידיים.
- כן, אתה צודק.
אז למה...?
- זה נראה לי קשור למי מלח. מלח סדומית, משהו כזה. טעים התפוח־אדמה במי מלח, הנה תיקח.
אבא, למה אוכלים תפוח אדמה בליל הסדר?
- בגלל שזה כרפס.
מה זה כרפס?
- תפוח אדמה במי מלח.
אה. אבל למה אוכלים את זה בליל הסדר?
- כי זה טעים. תאכל מהר, עוד מעט עושים יחץ.
מה זה יחץ, אבא?
- אתה רואה, יש פה שלוש מצות. את האמצעית חוצים לשניים.
למה חוצים?
- כי... כי גם את הים חצו לשניים.
אה.
- וגם כדי להחביא לאפיקומן.
כן, אבל למה דווקא את האמצעית?
- אני יודע?... ככה כתוב בהגדה. הנה, כתוב שמוזגים כוס שנייה. מתחילים מגיד. בואו נאמר ביחד: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח".
מה זה כל דכפין, אבא?
- מי שרעב. אנחנו מזמינים את העניים שרעבים שיבואו לאכול איתנו.
אז מתי הם יבואו?
- הם לא יבואו.
למה, הם לא רעבים?
- הם כן רעבים.
אז שיבואו.
- אמרתי לך, הם לא יבואו.
אולי הם בכלל לא שמעו שהזמנו אותם, אבא, הדלת סגורה והזמנו אותם בשקט. אולי נפתח את הדלת?
- לא. אי אפשר, רק באליהו הנביא פותחים. עכשיו היא חייבת להיות סגורה. קר בחוץ.
אז בטח קר גם לעניים, אבא.
- יכול להיות. אבל ממילא הם לא מבינים ארמית, חבל לפתוח סתם את הדלת.
אז אולי נזמין אותם בעברית?
- אז אולי די כבר עם כל השאלות האלה?
אבל המורה אמרה שבפסח צריך לשאול הרבה קושיות, אבא.
- היא לא התכוונה לשאלות כאלה, היא התכוונה ל"מה נשתנה". וזה נהדר, כי בדיוק הגענו לזה. הנה, תשיר "מה נשתנה".
- יותר חזק.
- נפלא, אתה שר ממש מקסים.
אבא, למה שרתי שהלילה הזה כולו מרור? מה, רק מרור אוכלים?
- לא, מה פתאום, אוכלים עוד הרבה דברים, לא ראית על הפלטה? אבל אם תשאל הרבה שאלות נספיק רק למרור. הנה, עכשיו מתחילים לענות על הקושיות ועוד מעט נדבר על ארבעת הבנים. איזה בן אתה רוצה לקרוא?
את החכם.
- קדימה, תקרא את מה שאומר הבן, אני אענה את התשובה של האבא.
"חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם?"
- איזה יופי אתה קורא. באמת בן חכם.
ומה התשובה?
- הנה התשובה: "כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". עכשיו הבן הרשע.
רגע, לא הבנתי את התשובה, מה זה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן?
- הכוונה... זה... תראה, זה קצת מסובך, זה לחכם של תיכון, לא לחכם של כיתה א'. האמת שגם אני לא לגמרי מבין. טוב, גם אני כבר לא בתיכון. בוא, בוא נמשיך, חבל להתעכב. עוד מעט "והיא שעמדה", חייבים לשיר במנגינה של רזאל, כל שנה מרגשת מחדש. הנה, עומדים, מחזיקים את הגביע ומכסים את המצות.
למה כל הזמן מכסים ומגלים?
- כי כתוב בהגדה. ככה אנחנו, עושים מה שכתוב. לא שואלים יותר מדי שאלות.
רק קושיות?
- רק קושיות. קדימה: "והיא שעמדה, והיא שעמדה..."
מי עמדה?
- היא.
לא הבנתי.
- היא, אני מסביר לך, היא עמדה לאבותינו ולנו.
אוף, אבא, אני ממש לא מבין כלום בסדר הזה, יש לי ממש בלגן.
- אל תדאג, בהתחלה זה טיפה מסובך ולאט לאט זה נעשה מובן יותר. עוד מעט מגיע החלק של החשבון... רבי עקיבא אומר... אמור מעתה, במצרים לקו חמישים מכות ועל הים לקו חמישים ומאתיים מכות.
מאתיים וחמישים? המורה אמרה עשר.
- כן, במצרים עשר, בים מאתיים וחמישים. חטפו הרבה המצרים.
אבל אמרנו שעל הים חמישים מכות?
- כן, אבל כל מכה הייתה של חמש, אתה מבין? הנה תעשה עם האצבעות, יוצא שעל הים לקו מאתיים וחמישים כי זה כפול חמש. בכפולות, אתה מבין? לא פשוט המגיד הזה. עכשיו אנחנו מגיעים לחלק החשוב. כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור. הנה, אמרנו. יצאנו ידי חובה! מצה זו שאנו אוכלים... מה קרה? מה העציב אותך?
נזכרתי שמצה זה לחם עוני. אבא, אתה בטוח שאי אפשר לפתוח את הדלת ולהזמין איזה עני שנמצא בחוץ?
- אל תדאג, כבר הזמינו אותם, יש הרבה עמותות בשביל זה. תחפש את האפיקומן, כבר החבאתי.
מה, העמותות מזמינות את העניים לאכול?
- לא, הן דואגות שאנשים יזמינו אותם.
אז למה לא הזמנו בעצמנו? גם אנחנו אנשים!
- כי היינו עסוקים בהכנות לפסח, ראית איך עבדנו בשביל להוציא מכאן את כל החמץ?
אז איך אלה שהזמינו הספיקו?
- אולי תחפש את האפיקומן? בסוף תפספס את המתנה מרוב קושיות.
- שולחן עורך. תענוג! אשתי, האוכל שלך... אין מילים! רק בשביל זה היה שווה לצאת ממצרים.
- נו... מה אתה רוצה בשביל האפיקומן? הכול אפשר חוץ מחיות.
- רוצה שבשנה הבאה נזמין עניים.
- נו, באמת, תבקש מתנה נורמלית.
רוצה שבשנה הבאה יהיה לנו זמן ונזמין עניים.
- נו באמת, תחזיר את האפיקומן. מתחילים השירים היפים.
אבא, מה זה "זרע בכורי פתרוס מחצת בחצי הלילה"? מה זה "טיסת נגיד חרושת סילית בכוכבי לילה"?
- באמת לא יודע, לא היה זמן לפני פסח. אם היה, תאמין לי שהייתי מתכונן לכל השאלות שלך.
מה זה "שנאניו יאמרו לו"? מה זה "שלושה־עשר מידיא"? למה האבא קנה את הגדי? למה החתול אכל אותו? למה השוחט שחט את השור? מה זה מלאך המוות, אבא? אבא? אבא? אתה שומע? אמא... איך שהגענו למלאך המוות - אבא...
- אל תדאג, אבא בסך הכול ישן. ראית איך הוא התכונן הרבה ללילה הזה.
אז מה אתה מציע?
בשבוע שעבר כתבתי כאן על תופעת הסינון לישיבות תיכוניות ולאולפנות. גל תגובות הגיע, חלקן ממש קורעות לב, והמון הצעות: תכתוב על הקבלה לשירות הלאומי. על אלה שלא נכנסים להדרכה. על זה ששנים אנחנו אותו אחוז באוכלוסייה כי אנחנו מסננים את עצמנו לדעת.
ובעיקר, המון אנשים שאלו – אז מה אתה מציע? שהכול יהיה פתוח לכולם? בינוני כזה?
אין לי פתרון בכיס ואני חושב שרק כשיכאב לכולנו באמת יימצא פתרון. אבל לא, אני ממש לא מציע בינוניות. אני חושב שצריכים להיות מוסדות עם תביעות גדולות ואיכות גבוהה. אבל אני לא חושב שצריך סינון. ברגע שרוח המוסד ברורה, יהיה סינון טבעי של מי שירגישו שזה לא מה שהם מחפשים. ומי שבא? ברוך הבא, והוא יצטרך להתאמץ ולהזיע, ובתי הספר יצטרכו להתאמץ בעצמם כדי שמי שבא יצליח. לא בוויתור ולא בבינוניות, כי אם באמון ובדרישה לעבודה קשה. כמו בבית. יש רוח של בית, יש כיוון ותביעה ערכית, אבל אין מי שנשאר בחוץ. כולם בפנים. הבעיה היא לא בינוניות, הבעיה היא שיותר מדי ילדים שלגמרי מתאימים מוצאים את עצמם בחוץ, ואז? אז הם פתאום חושבים שהם לא. והם לא.
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***