חג הפסח יסודו אמונה, וליל הסדר – ליל גילוי שכינה – הוא בבחינת ראש השנה לאמונה. עיקרון זה שזור כחוט השני בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים על החג הקרב ובא.
השנה, ראש השנה הזה גם חותם שנתיים של מגפה. שנתיים שבהן רעדה הארץ, ויש לקוות שמשהו התחולל גם בתוכנו פנימה. רגע לפני חג הפסח, חג שבו תיוולד בתוכנו קומה נוספת של אמונה ודבקות בבורא עולם, ננסה לשרטט לעצמנו מתווה ראשוני, א"ב של צמיחה אמונית - פוסט־קורונה.
אופטימיות – אמונה היא אופטימיות. אמירה ברורה ובהירה כי יהיה טוב. למה? כי כך חקק הקב"ה בטבע עולמו. זה לא אומר שאין רגעים של קושי ושל שפל, אבל בכללות, ובהסתכלות על תהליכים, העולם הולך ומתקדם, וגם הטלטלות הנוכחיות בעזרת ה' תצמחנה ישועה.
בחירה – בדרך של אמונה צריך לבחור. יום יום, שעה שעה. "דרך אמונה בחרתי" (תהילים קיט, ל) – כדי לחנך לאמונה צריך ללמד בחירה, בין טוב לרע, בין חושך לאור, בין טהור לטמא, בין טוב לטוב יותר. בחירה היא תהליך מודע שנמשך לאורך כל הזמן, כל החיים. היא יוצאת מנקודת מוצא שאתה לא "דתי" או חי את חייך רק מתוך הכרח, אלא מתוך מודעות מלאה אתה בוחר להיות עבד ה', על כל המשתמע מכך.
גאולה – תגיע! איך בדיוק? לא לגמרי יודעים. האם כגאולת פסח המגיעה באותות ומופתים, או כגאולת פורים המסתתרת בתוך מגילת ההסתר? בין פורים לפסח – אנחנו מוכנים גם לזה וגם לזה, ובלבד שתגיע במהרה בימינו, ונזכה להקריב קורבן פסח במועדו.
דיבורים – צריך לדבר אמונה, לא מספיק לבנות על אמונה שבלב. כל ליל הסדר עניינו דיבור – "והגדת לבנך", עד שאפילו אין לו בן – "שואל הוא את עצמו". "זה לעומת זה עשה הא־לוקים" (קהלת ז, יד) - בתוך עולם של כאוס פוסטמודרני, לא מספיק רק "להתחזק" באמונה, אלא יש צורך להנכיח את התנועה הפנימית הזאת בשיח, בדיבור ובלימוד, בחינת "רוח ממללא" הייחודית לאדם.
השגחה – זה לא חידוש, אבל זו הזדמנות טובה לזכור כי העולם מונהג ומושגח היטב. אין מקרה. עולם הטבע אומנם מתנהל במידת "אלוקים", אך ה' אלוקינו הוא הוא ה' אחד – והוא, והוא בלבד, המנהל הכול. הכלל הזה נכון לא פחות גם כשנדמה שהדברים יוצאים משליטה. ומעבר להשגחה על העולם כולו, בל נשכח כי "השגחה פרטית שעל עם קרובו יתברך אי אפשר לצייר כלל" (אדמו"ר הריי"צ).
"ותוכל!" – כן. אנחנו יכולים. הרבה רגעי חולשה יש בחיינו הפרטיים והציבוריים, אבל הכלל המנחה הוא כי רק כאשר נכיר בעוצמה הפנימית הגנוזה בתוכנו, רק כאשר נכיר בשם ישראל שניכר עלינו – רק אז יתקיים בנו "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים - ותוכל" (בראשית לב, כט).
זעקה – גאולת מצרים התחילה לנוע רק בזכות "ויזעקו" של בני ישראל המשועבדים שם. אם אנחנו לא זועקים, כנראה שהסתדרנו עם מציאות בלתי מושלמת... צריך לזעוק לגאולה, לבכות על מה שחסר, להתפלל לתיקון עולם. ואת זה לעשות מכל הלב ובכל הכוח: "והצעקה שאדם צועק בתפילתו ובתורתו... אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת, והקדוש ברוך הוא... הוא מאזין צעקתנו" (ליקוטי מוהר"ן א א, כז).
חסד – חסד א־ל חופף עלינו כל היום. בתוך כל הכאוס ששורר לעיתים סביב, בואו נתבונן כמה חסד יש. כמה שמירה אלוקית חופפת עלינו כאן בארץ הקודש, כמה טוב הקב"ה משפיע על בריותיו, ובעיקר איפה היינו לפני שמונים שנה (או שלושת אלפים שנה) ואיפה אנחנו היום... הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
טלטלות – יציאת מצרים הייתה רק ההתחלה... הרבה מאוד טלטלות עברו על ישראל עד בואם אל הארץ המובטחת, וגם אז לא תמו תלאותינו־טלטלותינו. כבר לאברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, אומר בורא עולם - "לך לך!" וכדברי חז"ל - "טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם" (בראשית רבה לט, ב). "מגילת הטלטולים", אומר הרב בר שאול, "היא מגילת הגילויים". על רקע טלטלות חייו של אברהם מתנשאת דמותו בהדר, ומתוך טלטלות חיינו צומחת ועלה דמותנו שלנו כעם שמברר צעד ועוד צעד את מהותו, את זהותו.
יחד – רק יחד זוכים להשראת שכינה, רק יחד מקבלים תורה. היחד הזה הוא הנותן לנו את החוסן להתמודד מול כל המכשולים. נכון, זו אחת מנקודות התורפה הקשות של עם ישראל מאז ומעולם, אבל אם נזכיר זאת לעצמנו כל העת, ונעשה כל שביכולתנו לצורך האחדות הזאת – בעזרת ה' יום אחד גם נגיע לשם.
כאב – הרבה כאב אנושי צף בשנתיים החולפות. הוא היה קיים ככל הנראה כל הזמן, אך הקורונה הביאה אותו לידי ביטוי בעוצמות חדשות. הכרה בכאב גם היא חלק מבניין אמונה, והיא קוראת לכולנו להיות רגישים יותר, מקשיבים יותר ועדינים יותר, ולהתפלל בכוונה רבה יותר שיסלק ה' כל צרה וכל חולי מן הארץ.
למה – כמה חשוב לשאול שאלות! את ליל הסדר נפתח כולנו ב"מה נשתנה". בלי שאלה טובה, לא תהיה תשובה. נכון, התשובות הן לא תמיד פשוטות ולא בהכרח מגיעות מיד. אבל שאלות לא מפחידות אותנו כל זמן שיש בסופן סימן שאלה ולא סימן קריאה. בירור הוא תהליך מצמיח. שאלות צריך לשאול ולא לוותר עד שמוצאים תשובה. ואם יש שאלות גדולות – לא נורא! ככל שגדלים השאלות גדלות איתנו. ותשובה? תנו לבורא עולם לזמן אותה.
מסע – אמונה היא מסע. היא לא רק משהו שרכשנו לעצמנו אי אז בשנות הילדות, אלא היא תהליך. אבן ועוד אבן, שלב ועוד שלב - נבנה בניין של אמונה. לכל מי שיוצא למסע ברור שיהיו אתגרים וקשיים, אבל הוא נכון להם, כי ברור לו היעד.
נענעתי לו בראשי – איך מתמודדים עם אתגר? מדרש נפלא מספר על רבי עקיבא שמצליח להינצל מספינה שנטרפה בלב ים. כששואל אותו רבן גמליאל איך הוא עשה זאת, עונה לו רבי עקיבא: "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עליי - נענעתי לו ראשי" (יבמות קכא, א). רבי עקיבא ידע בהיותו בין הגלים לא להתנגד, לכופף את הראש ולהמשיך אל עבר הגל הבא, וכך להתקדם אט אט אל מחוז חפצו.
סוף העולם – תחזרו לרגע שנתיים אחורנית ותשאלו את עצמכם אם לא כך הרגשתם בשלבים הראשוניים של המגפה. תחושות של ייאוש שעשויות לבקר את כולנו חדשות לבקרים. אבל אל דאגה, אומנם לעיתים עלינו לדלג בין הגלים (ראו לעיל), אך סוף העולם לא צפוי בקרוב. ומאז המבול גם ההנהגה האלוקית פועלת בצורה שונה - "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה – וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'" (ישעיה נד, ט).
ענווה – אחת התובנות המרכזיות של השנתיים האחרונות. "ענווים הגיע זמן גאולתכם" (זבחים קז, ב), וכמו שדייק זאת מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, כשמגיע עת קץ – הקריאה לישראל היא בלשון "ענווים", כי כדי לראות את הישועה צומחת – צריך אין־סוף ענווה אל מול המציאות, הגדולה לאין ערוך יותר מהבנתנו.
פסח! – כאמור, חג האמונה. לא רק המימונה שבסופו, אלא כל מהותו של החג הזה. המשימה – לא רק לנקות היטב ושלא יהיה חמץ, גם לא רק לנשום עמוק עמוק את ריחו של האביב, אלא לקחת את שבעת הימים הללו – לבניין קומה נוספת של אמונה עמוק בתוכנו.
ציפית לישועה? – את השאלה הזאת יישאל כל אחד מאיתנו כשיגיע לעולם האמת. האם ציפינו? נראה שאחרי שנתיים קורונה, התשובה של רבים רבים היא – כן. ציפינו! ואם טרם הגיעה במלואה, נמשיך ונחכה לו בכל יום שיבוא.
קטונתי – "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב, יא). אנו רגילים להשתמש בפסוק זה כאשר אנו מרגישים קטנים אל מול החסד הגדול המקיף אותנו. אך דבריו של יעקב מכוונים גם כלפי האמת שעל פיה מתנהל העולם – כאשר ברור לנו כי חותמו של הקב"ה אמת, והדברים מתנהלים באופן מדויק ועל פי דין. ונכון, אנחנו לא תמיד מבינים, אבל יודעים שיש מי שיודע היטב מה זה ועל מה זה ומה התכלית שבעזרת ה' תצמח מכל זאת.
רצון – השאלה היא לא רק מה הקב"ה רוצה מאיתנו ,אלא בעיקר מה אנחנו רוצים מעצמנו. האם באמת הרצון שלנו הוא להבין, להתקרב, לראות פני א־לוקים – או שאנו שקועים בטרדות, בחיי היומיום, במצוקות הפרטיות שלנו? "רצוננו לראות את מלכנו", אומר רש"י על הרגעים נוראי ההוד של מעמד הר סיני (שמות יט, ט). האם נזכה גם אנו שוב להתגלות האלוקית הזאת מתוך הענן? האם אנו רוצים בכך?
שליחות – מה תפקידי בתוך כל זאת? מה הכוח שלי כאדם קטן לכאורה בתוך ים המשימות שסביב? "כל איש ישראל - אל יאמר בליבו חס וחלילה כי מה אני ומה כוחי לפעול... אומנם יבין וידע ויקבע במחשבות ליבו שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו לא יאבדו חס וחלילה... וכל אחת עולה כפי שורשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים" (נפש החיים א, ד).
תפילות – תפילות, תפילות ושוב תפילות, שהדברים יתבררו בחסד וברחמים, ונזכה שהסופות שסביבנו יחוללו שפע של גשמי נדבה לרפא ולטהר את העולם כולו, ונזכה כולנו לפסח כשר ושמח ולגאולה שלמה בקרוב ממש.
הכותבת היא רבנית אולפנת אמית להב"ה ומדרשת מב"ט באוניברסיטת אריאל
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***