כעת חיה בשבוע הבא נתכנס כולנו לבתי הכנסת, לתפילת ערבית חגיגית של ליל הסדר שהוא גם ליל שבת. או אז, אחר שיאמר הקהל "ויכולו", עלול להתעורר מחזה כמו זה שתועד לפני שנים אחדות:
"בבית הכנסת... התחיל החזן לברך ברכת מעין שבע, וכפי המסודר לפניו בסידור. והנה קמו לעומתו איזה אנשים בצעקותיהם והבהילו והפריעו לו באמצע הברכה, באומרם שאסור לברך ברכה זו בליל פסח שחל בשבת, והמברך ברכתו לבטלה ואין לענות אחריו אמן. ומרוב הבלבול והשערורייה הפסיק החזן באמצע התפילה מלברך ולא סיימה. ואז פרצה רוח סערה בבית הכנסת, אלו מפה ואלו מפה. זה אומר שכן צריך לברך והוא על פי הקבלה, וזה אומר שזו היא דעה חיצונית ומנוגדת פסק השולחן ערוך ודעות כל הפוסקים, ורבתה המחלוקת איש ברעהו, ועדיין לא נחה ולא שקטה הארץ מסערת הרוחות".
על מה ולמה סערו הרוחות כדי כך? הרי הכול יודעים שמחלוקות על מנהג כזה או אחר הן לחם חוקם של בתי כנסת חדשות לבקרים, מדוע אם כן גרם הדבר לכזאת שערורייה?
לילה משומר מן המזיקים
יסודה של ברכת מעין שבע במסכת שבת (כד, ב). מן האמור שם עולה כי בלילות שבת היה הציבור מתכנס בבתי הכנסת, והללו היו מצויים מחוץ ליישוב. בשל החשש שמא מתפללים המשתהים בתפילת העמידה יישארו לבדם ויותקפו על ידי "מזיקים", האריכו חכמים במעט את התפילה, הוסיפו מעין חזרת שליח ציבור מקוצרת, וכך יכלו הכול לשוב יחד בבטחה לבתיהם.
תקנה זו הוחלה על שבתות ולא על ימים טובים, שכן הם נדירים יותר. עם זאת, היא תוקנה לגבי כל לילות שבת, גם כאשר מדובר בשבת שהיא גם יום טוב. ומה באשר לפסח - ליל הסדר שחל בשבת? לכאורה אין כל סיבה להבדל, ואכן, בתלמוד עצמו ובמפרשיו לא מובעת שום החרגה; משמע, גם בליל פסח שחל בשבת תיאמר ברכת מעין שבע.
ואולם, משמו של רבנו נסים גאון נמסר כי מאחר שחז"ל קבעו (פסחים קט, ב) שליל הסדר "משומר מן המזיקים", לכן בליל שבת שהוא גם ליל הסדר אין סיבה לומר את הברכה. כך הביאו בשמו ראשונים רבים וכך הוכרע הלכה למעשה בשולחן ערוך: "אם חל בשבת - אין אומרים ברכת מעין שבע" (אורח חיים תפז, א). עם זאת, יש מהראשונים שהורו כן לומר את הברכה, וברי שהמנהג הקדום עד לרבנו נסים גאון היה לאומרה.
עד כאן אין בדבר כל רבותא - זו עוד אחת מאלפי מחלוקות הפזורות במרחבי עולם ההלכה. אלא שבשלוש מאות השנים האחרונות הסגנון התלהט, וזאת בעקבות כניסת המקובלים לנושא. ראש ישיבת המקובלים 'בית א־ל', רבי שלום שרעבי (הרש"ש), כתב בספרו נהר שלום: "יום טוב דפסח שחל להיות בשבת, צריך לומר ברכה מעין שבע כשאר יום טוב שחל להיות בשבת". טיעונו הגלוי פשוט: "כיון שהוזכרה בתלמוד ולא חילקו בין פסח לשאר ימים טובים, ואותו החילוק שכתב הר"ן הוא מסברא" – כלומר, היצמדות לגמרא עצמה וביטול חידושו המופלג של רבנו נסים גאון.
"לא רצו לגלות סודה"
דומה שיש מקום לחשוד בקריאה פשוטה זו של הדברים. יותר סביר להניח שהרש"ש - שעיקר עניינו עולם הנסתר - גילה טפח אך כיסה טפחיים. ראיה לדבר ניתן להביא ממקובלים קרובים אליו, שמצאו לנכון להדגיש כי לא זו דעת האר"י. כך לדוגמה כתב החיד"א: "אני שמעתי שעל פי האר"י זצ"ל אין לומר ברכה מעין שבע ליל פסח". ובדיוק באותו לשון גם רבי אברהם ענתבי: "על פי דברי האר"י ז"ל אין לומר ברכת מעין ז' בליל פסח שחל בשבת". והרי זה פלא, וכי מי טען שהאר"י סבר כן לומר? אין זה אלא שהם ידעו כי לאמיתו של דבר, זה היה עיקר טעם המצדדים באמירה.
רבי אברהם ענתבי חושף את הטפחיים המכוסים: "ברכת מעין שבע, יסודה ושורשה בגובהי מרומים, והיא אחת מצורך תיקוני התפילות, לא רק מפני המתאחרים לבוא לביהכנ"ס, והיא קשורה בקשר אמיץ עם שלפניה ואחריה, ואי אפשר מבלעדה, לא תחסר כל בה, כי המחסרה גורע בתיקון התפילה ובתיקון כל פרטי הפרצופים העליונים... וחז"ל שאמרו מפני המתאחרים לבוא לבית הכנסת - לא רצו לגלות סודה... כי הם מסודרים על פי סודות עמוקים, ולא רצו לגלותו להמון העם שאין להם יד ושם בסודות התורה".
עתה, אם כן, הכול ברור: הטיעון הנגלה של הרש"ש אינו אלא כסות לטיעון המרכזי, טיעון הנסתר. לדידו, חשובה ועצומה היא תפילה זו, ומעולם לא תוקנה רק נגד "מזיקים". ומאחר ש"אי אפשר מבלעדה", ברור שתיאמר בכל שבת ושבת, כולל גם ליל הסדר.
נכון הוא שמהאר"י עצמו לא שמענו על כך במישרין, אך סגנונו התקיף של הרדב"ז נגד הנהגה זו מלמד שהתופעה הייתה קיימת, ולא רק מנימוקים הלכתיים. כאשר הרדב"ז נשאל אם לומר ברכה מעין שבע בליל שבת שהוא ליל הסדר, הוא התבטא בסגנון חריף: "זה שרוצה לאומרה - דעת חיצוני הוא ואין ראוי לקרותו מחלוקת ולא לחוש לו!" מילא "לא לחוש לו", אך למה הכוונה ב"דעה חיצונית" אם לא הבעת מחאה נגד מה שלדידו אינו מבוסס על הלכה אלא על טיעון "אחר"?
מנהג ישיבת המקובלים
התהליך שעברה ישיבת המקובלים 'בית א־ל' בנושא זה מדגים יפה את מורכבות ההכרעה. ישיבה ייחודית זו נוסדה על ידי רבי גדליה חיון, ואולם עיקר פרסומה כרוך בממשיך דרכו, רבי שלום שרעבי. דבריו שצוטטו לעיל מלמדים שלמצער בתקופתו, סטו בישיבה מהכרעת השולחן ערוך, וכן אמרו ברכה מעין שבע. אלא שעם מינוי הרב חיים אברהם גאגין לראשות הישיבה התהפכו היוצרות, והוא הכריע לשוב לפסיקת השולחן ערוך ולא לומר. לא מופרך להניח שהדבר כרוך בהיות הרב גאגין גם חכם באשי ראשון בארץ ישראל, ולכן גם מחויב לפסיקה ציבורית כללית ולא כזו שהיא ייחודית ל"מכוונים" קבליים. כך או כך, התיעוד מורה שבשנים שאחרי הרב גאגין הוחזרה עטרת הנהגתה הייחודית של הישיבה ליושנה, ושבו לומר.
בהתאם, לימים הורו פוסקי הלכה בעלי זיקה קבלית לומר את הברכה. כך הרב יעקב חיים סופר ב'כף החיים': "כן הוא עתה מנהג בית א־ל... שבעיר קודשנו ירושלים ת"ו ההולכים על פי תורת האר"י ז"ל לאומרו... ודלא כמו שכתב הרב אג"ן..."; כך גם הרב עובדיה הדאיה: "כבר דיברו נמושות (זקני) חכמי המקובלים... עלתה הסכמתם לאומרו בלי כוונה, וכן היינו עושים הלכה למעשה בזמן שהתפללנו בכוונות הרש"ש במדרש פורת יוסף, והוא על פי מנהג בית א־ל..." הרב הדאיה אף הקדיש תשובה ארוכה לבאר את חשיבותה הגדולה של התפילה מן הבחינה הקבלית. וכך גם הרב מרדכי אליהו והרב יצחק כדורי, ובימינו ראש ישיבת המקובלים 'חברת אהבת שלום' הרב יעקב משה הלל, שהקדיש קונטרס שלם לאמירתה של הברכה. אלה, כדרכם, העדיפו את הלכת הנסתר על הלכת הנגלה.
לעומתם עמד חוצץ הרב עובדיה יוסף, שנצמד כדרכו להכרעת מרן בשולחן ערוך ולמאבק בהכרעות קבליות־הלכתיות. הוא הקדיש תשובה ארוכה לשימורה של הכרעת השולחן ערוך שלא לומר את הברכה, ועוד הוסיף שאם בכל זאת חרג החזן ואמר, אין זו אלא ברכה לבטלה, ולכן לא זו בלבד שהציבור לא יענה אחריו אמן, אלא שהחזן עצמו יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לדידו, "מצווה למחוק דבר זה מהסידורים ולהסיר מכשול מדרך עמנו".
כל כך עקרוניים היו הדברים בעיניו, שלימים, כאשר בנו הרב יצחק יוסף הוציא מכתב ובו הכריע שלא לומר, הוסיף הרב עובדיה בכתב ידו את הדברים הבאים שאין נחרצים מהם: "כל הדברים הנ"ל נאמרים באמת וצדק, וכל החולק עליהם כחולק על השכינה"!
אלא שלא פחות נחרצים מהם היו דבריו ההפוכים של הרב עובדיה הדאיה: "חם ליבי בקרבי וכל עצמותיי תאחזמו רעד בראותי לאיזה מן האחרונים שהטיחו דברים כלפי הרש"ש ולא זעו מפחדו והדר גאונו לפגוע במלאך האלוקים... והוא רחום יכפר עוון אלה הרוצים לבטל דברי הרש"ש ז"ל". לרב עובדיה יוסף לא היה פקפוק שכלפיו הדברים מכוונים: "באמת שידעתי שכל כוונתו כלפי דידי – שכח ידידותנו וטפל עלינו אשמה... כנראה שהסיתו אותו אינשי דלא מעלי... ונתחלף לו בין אוהב לאויב"! (בשנת תשע"ה אף ראה אור - בעילום שם! - קונטרס 'האמת תורה דרכה', שעיקרו חיזוק שיטת הרב עובדיה יוסף שלא לומר, וזאת מן ההיבט הקבלי).
כך או כך, מי מאיתנו שיזדמן אפוא לבית כנסת ש"דווקא" אומר, או לבית כנסת ש"דווקא" אינו אומר - יכולה דעתו לנוח, מאחר שלזה סימוכיו ולזה תימוכיו, והרי שלסערת רוחות אין כל מקום. הגיע הזמן שתשקוט הארץ.
***
הכותב הוא ראש מערך המחקר ב'מרכז תורה ומדינה' ורב קהילה בירושלים
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***