לאורך שנים רבות זה היה בגדר סוד גלוי: מאות פרצות שנפתחו לאורך גדר ההפרדה, שדרכן נכנסים בחופשיות לישראל מדי יום ולילה אלפים רבים של שוהים פלשתינים בלתי חוקיים.
זרם שב"חים שנכנס ויוצא מישראל כמעט באין מפריע. לפי הערכת גורמים שונים במערכת הביטחון, מדובר על בין 40 ל־50 אלף פלשתינים שחוצים את הגדר שלא כחוק בכל יום, מי ברגל ומי ברכב.
יש הסוברים שהמספרים גבוהים אפילו יותר. רשויות המדינה, מצידן, העדיפו לאורך השנים להעלים עין, אולם בעקבות רצף הפיגועים הקשה שהתרחש לאחרונה במרכזי הערים, ובפרט חדירת המחבל שביצע את הפיגוע בבני ברק לאחר שהגיע מהכפר יעבד דרך פרצה בגדר בצפון השומרון, הופנה הזרקור מחדש אל עבר האתגר הביטחוני של הטיפול בשב"חים והכשלים בגדר.
כבר למחרת הפיגוע בבני ברק הוצבו לאורך הגדר שישה גדודי צבא שנערכו למנוע כניסת שב"חים לשטחי ישראל, והרמטכ"ל אביב כוכבי סייר בשטח כדי לאמוד מקרוב את המצב והורה לשים דגש על המתחולל לאורך הגדרות. אך למרות תגבור נוכחות החיילים לאורך הגדר, גם במערכת הביטחון מבינים כי בשל מספרן הגדול של הפרצות וכוח האדם הנרחב הנדרש לאורך מאות הקילומטרים של הגדר, מדובר במאמץ נקודתי שלא יוכל להימשך זמן ממושך.
עוצרים שב"חים ומיד משחררים
אלעזר רוט, תושב היישוב טל מנשה שבצפון השומרון, מכיר מקרוב את סוגיית השב"חים: "נמצא לידנו מחסום ריחן, מחסום ענק שתפקידו לבדוק פלשתינים ולאפשר למי שיש לו אישור לעבור.
דרך שם כולם אמורים לעבור, אבל בפועל בשנים האחרונות התפתחה פרקטיקה של מעבר בקלות בדרכים אחרות. זה הגיע למצב לא ייאמן, שלא רחוק מהעיר חריש הפלשתינים הכשירו שטח למגרש חניה ענק של מכוניות. הם מחנים שם מוקדם בבוקר, הולכים כמה מטרים ברגל וחוצים את הגדר. בצד השני עומדות באופן שערורייתי מוניות פלשתיניות וישראליות, טרנזיטים ורכבים של מעסיקים מכל אזור הצפון. אין מישהו שלא יודע על כך ולא מודע למצב, אבל זה לא מטופל.
פשוט החליטו להשאיר את זה ככה", הוא מבהיר, ומפנה אצבע מאשימה לרשויות המדינה: "התקשרנו למשטרה לא פעם ולא פעמיים. אמרנו 'תראו מה קורה כאן. אתם יודעים ולא עושים כלום'. אבל אף אחד לא מתעסק בבעיה הזאת. הפקרות מוחלטת". רוט מציין כי גם בסמוך לטל מנשה יש פרצות בגדר. "בגלל הקרבה שלנו לגדר אנחנו חשופים לפיגועים בצורה משמעותית. רק לאחרונה היישוב ספג אבדה כואבת בעקבות פרצה בגדר - תושבת היישוב אסתר הורגן הי"ד, שהלכה ליד היישוב ונרצחה על ידי שב"ח שחצה את הגדר בפרצה".
לפחות את הפרצה שממנה חדר המחבל תיקנו?
"אני לא יודע להגיד באופן ודאי, אבל גם אם כן, בטח מטר ממנה עשו פרצה חדשה, זאת לא הנקודה. הבעיה היא שאסטרטגית אין שום החלטה שיכולה להכיל את הדבר הזה. אי אפשר להחזיק את כל גדודי החיילים האלו צמוד לגדר לאורך זמן בלי החלטה לממן אותם ולפתור את זה בפתרון עומק.
בצבא יכולים לתקן תוך חודשיים את כל הפרצות בגדר, אבל אחרי חודשיים היא תהיה שוב מחוררת. לכן צריכה להתקבל החלטה מסודרת מי בדיוק נחשב שב"ח, מה עושים עם מי שנכנס בלי אישור ואיך מטפלים במי שפגע בגדר, וגם מה עושים עם הגדר, איך מתחזקים ומשמרים אותה. מאוד נוח לדבר על הפרצות עצמן כי זה משהו פיזי, אבל הפתרון צריך להיות הרבה יותר יסודי ומקיף", קובע רוט. "סיפר לי חייל מיחידה מובחרת שהוא שוכב במארבים, תופס שב"ח, מזמין משטרה - ואחרי שעתיים אותו שב"ח חוזר שוב לעבור בפרצה.
אין הרתעה. זה מגיע למצבים אפילו יותר אבסורדיים, שחייל שתופס שב"ח עושה לעצמו חשבון שממילא הוא ישוחרר מהמשטרה ומיד יחצה בפרצה אחרת, אז למה בכלל לטרוח. כל המערכת כולה מחוררת ואין שום החלטה ברורה לפעולה".
אז מה אתה מציע?
"אם מחליטים שהפתרון הוא הגדר, צריך לסגור את הפרצות בצורה יסודית, ויחד עם זה לתת דו"חות למי שמעסיק שב"חים, להחזיר את הענישה המשמעותית על שוהים לא חוקיים ולייצר מעטפת משפטית וחוקתית ראויה. המציאות היום, הבין לבין הזה, היא בעייתית. והכי גרוע זה שהם מזהים את הגמגום שלנו ותופסים אותו כחולשה וכחוסר יכולת לעמוד מולם. אי אפשר להישאר במצב כפי שהוא היום. המדינה חייבת להפסיק עם עצימת העיניים ולהחליט כיצד לפעול".
המעברים לא מתאימים
גם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן ביקר השבוע בגדר ההפרדה, בגזרת המועצה האזורית דרום השרון. המבקר בחן את הפרצות בגדר וקבע כי מדובר ב"כשל חמור ומהותי", כלשונו. "אני קורא לראש הממשלה ולשרים להתעשת. להבין שגדר ההפרדה, שהיא מענה משמעותי לביטחון אזרחי ישראל, היא פרוצה ולא רלוונטית".
אל קריאת מבקר המדינה הצטרפו גורמים נוספים שדורשים ממשרד הביטחון ומהצבא לטפל בדחיפות בגדר, שבמצבה הנוכחי אינה ממלאת את ייעודה כראוי. באזור מיתר שבהר חברון, למשל, חוצים מדי יום את הגדר ללא אישור או השגחה כ־5,000 פלשתינים. ראש המועצה האזורית הר חברון יוחאי דמרי דורש מענה רציני יותר לאתגר הביטחוני בשטחה של המועצה שבראשה הוא עומד: "הבעיה היא בעצם שהמעברים לא מותאמים למדינת ישראל 2022. המעברים נבנו לפני קרוב לשלושים שנה, למספרים הרבה יותר קטנים ממה שיש היום. בפועל ישראל ממשיכה להנפיק אישורים לעבודה, למעבר סחורות ולרכבים, ונוצרים עומסים בלתי נסבלים".
דמרי מתאר את הפער הגדול שנוצר עם השנים: "מעבר מיתר למשל תוכנן להעברת כ־500 כלי רכב ו־3,000 פועלים ביום, אבל היום עוברים שם 7,500 כלי רכב ו־13,000 פועלים פלשתינים מאושרים מדי יום. נוסיף לזה עוד 5,000 שב"חים שעוברים דרך פרצות בגדר כל יום, ומדובר בכאוס מכל היבט שהוא - כאוס ביטחוני, בטיחותי ותחבורתי, וכל גורמי השלטון מגלגלים את תפוח האדמה הלוהט הזה מאחד לשני. משרד התחבורה אומר זה לא אני, זה משרד הביטחון. משרד הביטחון אומר זה המנהל האזרחי, וכך הלאה, והכול נשאר בעייתי כמו שהוא".
דמרי מצביע על הפתרון הנחוץ לשיטתו: "צריך להפריד בין מעבר רכוב למעבר רגלי. צריך לפתוח מעבר נוסף וכך להתאים את המעברים לצורך הגדול בשטח. כדי לטפל בכאוס הזה צריך להשקיע מאות מיליוני שקלים, או אולי אפילו מיליארדים, ולעשות קודם כול סור מרע - לסגור את הפרצות בגדר תיל. לא צריך חומות בטון מכוערות שיוצרות תחושה של גטו וכלא", הוא מדגיש, "אפשר להעמיד גדרות טכנולוגיות שייתנו מענה נכון. במקביל, יש עשה טוב - צריך להשקיע הרבה יותר בהרחבת המעברים ובפיתוחם. כולנו בעד ליצור מערכת נורמלית שמכבדת את האנשים, יחד עם שמירה על הביטחון שלנו. בשביל זה צריך להשקיע כספים רבים ולהפריד את המעברים. בלתי אפשרי שמעבר שתוכנן לפני עשורים משרת היום היקף של פי חמישה יותר ממה שתוכנן. לגבי סוגיית השוהים הבלתי חוקיים, אצלנו כאמור מדובר בכ־5,000 פלשתינים מדי יום, ושתביני, הם מייצרים אתגר ביטחוני מורכב וקשה, אבל בנוסף גם אתגר פלילי לא קטן", הוא מבקש לציין. "אנחנו יודעים על מקרים שהם גונבים, פורצים, פוגעים, שודדים, והדבר הזה חייב להיות מטופל כמו שצריך. בהתאם למציאות המאתגרת הזאת, מדינת ישראל צריכה לחשב מסלול מחדש בעניין", דורש דמרי.
גם ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן קובל על ההפקרות בשטח ודורש טיפול מיידי במצב. דגן הוציא השבוע התראה למשרד הביטחון לפני עתירה לבג"ץ ובה דרש לתקן מיידית את הגדרות ולפעול לעצירה מוחלטת של מעבר אלפי השב"חים לשטחי המועצה בראשותו ולעבר ערים במרכז הארץ.
במכתב ההתראה ששלח עו"ד ארבוס בשם המועצה האזורית שומרון צוין כי "מדובר בפרצות גדולות ומסודרות שהולכי רגל וכלי רכב עוברים בהן באין מפריע. למרות ההתראות הרבות על הפרצות, מערכת הביטחון שעליה אתם אמונים לא נוקטת אף פעולה כדי למנוע את הכניסות, הן בהימנעות מנקיטת פתרונות זמניים לבלימת הכניסה השוטפת באין מפריע, והן במחדל החמור של הימנעות מתיקון הפרצות בגדר תיקון של קבע". עוד מאשים דגן כי "מערכת הביטחון יודעת – ולא עושה דבר".
לא מצליחים כי לא רוצים
תא"ל במיל' צביקה פוגל, רמ"ט פיקוד דרום לשעבר וחבר בתנועת הביטחוניסטים, קובל על הטיפול הלא החלטי של רשויות המדינה בשב"חים: "אם היינו רוצים באמת לעצור את השהייה הבלתי חוקית של עשרות אלפי פלשתינים במדינת ישראל, היינו מצליחים, אבל אנחנו לא רוצים. כשרצינו לעשות חסימה של מעבר סמים ואמצעי לחימה מסיני לישראל בנינו גדר, שמנו אמצעי הרתעה טובים ואת גדוד קרקל, ונדמה לי שאנחנו חוסמים יותר מ־90% מההברחות שהיו בעבר".
אתה יכול להשוות בין הקמת גדר בקו הגבול של סיני לגדר ההפרדה, מבחינת האורך ומבחינת המורכבות או ההשלכות המדיניות?
"אני רוצה להשוות, כי יש לי מטרה זהה - לאפשר ליהודים לחיות בתוך מדינת ישראל בביטחון ובשגרת חיים נורמלית. אני לא אוהב להיות כל הזמן בהגנה, אבל במקומות שאין ברירה, כחלק מהביטחון שאני רוצה להקנות, אני בונה גדר. כשאנחנו רוצים באמת אנחנו יכולים למנוע מאחרים להיכנס אלינו, אבל לא באמת רצינו לעשות את זה ביהודה ושומרון. לצערי, מדינת ישראל עדיין לא הבינה שאנחנו במלחמת קיום", הוא אומר בהדגשה. "זה או אנחנו או הם, אין הרבה אפשרויות אחרות. אנחנו מתמודדים מול אויב שלא מכיר בזכויותינו לחיות כאן ומעולם לא שינה את האמנה הפלשתינית שלו. הם לא שינו את החלום שלהם לבנות מדינה אסלאמית על חורבות מדינת ישראל".
האם יש ערך לתיקון הגדר והשלמתה כהתמודדות עם בעיית הטרור, כשלמעשה גם מתוך החברה הערבית־ישראלית יוצאים מחבלים?
"הייתי חמש שנים ראש רשות ממונה ביישוב בדואי בצפון. כשירו עליי במהלך העבודה באתי ואמרתי, 'חברים, ירו עליי בתוך היישוב, אבל עם הנשק הזה יירו עלינו גם בבתים שלנו'. הסתכלו עליי כאילו השתגעתי, אבל צריך להסתכל לאמת בעיניים. לכן אם זה היה תלוי בי, מחר היה מוטל עוצר על כל היישובים בתוך מדינת ישראל שיש בהם נשק לא חוקי. הייתי מקים משמר לאומי ועובר בית בית, וכל בית שיש בו נשק מגורש - כדי להחזיר לעצמי את ההרתעה. אני לא רוצה להתמודד עם המפגע הבודד", הוא מבהיר. "כל זמן שהכוונה קיימת בצד השני, אני חייב להוכיח נחישות. כשאני לא מוכיח נחישות ואני לא בונה גדר ולא משמר אותה ורק מגיב - אין ולא תהיה הרתעה. בואו נפעל אנחנו ונראה לצד השני שאנחנו באמת מתכוונים לשמור על מדינת ישראל כמדינת היהודים".
ומה עם הטענה שחייבים לאפשר לפלשתינים להתפרנס, ושעצימת העין לאורך השנים שמאפשרת להם להיכנס ולעבוד היא בעצם אינטרס גם שלנו?
"יצאנו מרצועת עזה ונתנו להם את כל התנאים להתפתח. היינו מוכנים אפילו לתת להם נמל ימי ושדה תעופה,, והם בעטו לנו בגב. אותו דבר ביו"ש. אנחנו צריכים להודות על האמת - הם רוצים את יפו ועכו, ירושלים וחיפה. אז או שניתן להם את מה שהם רוצים ונלך מפה, או שנגן על עצמנו, אבל לא רק כתגובה אלא ביוזמה ונחישות".
צה"ל הזניח את הגדר
ח"כ אבי דיכטר, שכיהן כראש השב"כ בזמן האינתיפאדה השנייה והיה מהדוחפים להקמת הגדר לאורך קו התפר, מוטרד ביותר ממצבה הירוד. "הגדר היא מרכיב אחד מתוך מכלול המרכיבים שבאמצעותם מתמודדים מול מחבלים. בזמנו, כשדחפתי לבניית הגדר באינתיפאדה השנייה, הרציונל היה להקשות על המחבלים שמעוניינים להיכנס לישראל לצורך פיגועים בכך שיצטרכו להסתייע ביותר אנשים כדי להגיע ללב המדינה, ולא כמו שהיה עד אז, שמחבל יצא מטול כרם ותוך רבע שעה הוא כבר התפוצץ בנתניה. ראינו בגדר מרכיב נדרש כדי להקשות על המחבלים ולחייב אותם להסתייע בעוד אנשים – מה שכמובן גם מגדיל את הסיכויים לקבל מודיעין על הכוונות שלהם", מסביר דיכטר. "אפשר לומר שהגדר תרמה תרומה משמעותית לבלימת מחבלים ופיגועים, ולשמחתי גם מי שהתנגדו להקמתה שינו את דעתם".
אי אפשר להתעלם מהחשש שהגדר תהפוך לקו גבול מדיני דה־פקטו.
"באמת היה חשש בזמנו שתוקם גדר מדינית ולא ביטחונית, ואני התעקשתי שאפשר להקים גדר ביטחונית שהדרג המדיני קבע את התוואי שלה, ובלבד שיהיה מכשול פיזי", הוא מבהיר. "הגדר הייתה מאוד אפקטיבית. היא הייתה אלקטרונית, עם הרבה מאוד סיורים וחמ"לים, ועזרה מאוד להתמודד עם מי שרצה להיכנס לישראל באופן לא חוקי, בין למטרות עבודה ובין למטרות טרור".
דיכטר מתאר התרופפות ביחס הצבא לשימור הגדר: "כשהטרור התחיל לדעוך, הצבא ירד מהתפיסה שהגדר דורשת אבטחה 24/7. הפלשתינים עלו על זה חיש מהר והתחילו לפרוץ את הגדר. בהתחלה הם עשו פרצות להולכי רגל ובהמשך גם פרצות למעבר כלי רכב - בעיקר כלי רכב שנגנבו בישראל וציוד חקלאי שמועבר לרשות. 80% מהגניבות בישראל עושות את דרכן לרשות הפלשתינית", מציין דיכטר, "ושם משטרת ישראל לא יכולה להתמודד.
הצבא אמר לה 'אנחנו עוסקים בהיבט הביטחוני ולא הפלילי', וכך נוצר מצב שהאחריות על הגדר היא על הצבא, אבל הם בעצם התנערו ונתנו לגדר להפוך לחסרת משמעות", הוא מאשים. "כעבור זמן הפרצות התחילו לגדול ולהתפתח. עוד בתפקידי כיו"ר ועדת הביטחון עשיתי סיורים ודיונים יחד עם ועדת הפנים לאורך הגדר. הצבא טען שהאסטרטגיה שלו להתמודד עם הטרור היא עמוק בתוך היישובים והכפרים ברשות, אבל התפיסה הזאת לא עמדה במבחן המציאות ולא יכולה להחליף את הגדר", הוא מדגיש.
"במציאות שבה 40,000 פלשתינים חוצים לישראל בצורה לא חוקית דרך הגדר, ברור לחלוטין שהפרצה הזו נותנת תיאבון למי שרוצה לחצות לצורך טרור. לכן לא פלא שהמחבל מהפיגוע בבני ברק חצה את הגדר באמצעות רכב. אין ספק שהגדר חיונית ביותר לביטחון המדינה, ואין מה להקל ראש בדרישה לדאוג לגדר אפקטיבית עם בט"ש רציני שיאפשר לפקח על הכניסה של השוהים הלא חוקיים", קובע דיכטר, ומוסיף: "אם רוצים להרחיב מקומות עבודה לפועלים נוספים, אין בעיה. תקבעו קריטריונים ותעבירו אותם דרך מעברים רשמיים. אבל אל תהפכו את הגדר למשהו שמסמן קו על האדמה אבל חסר משמעות".
כרגע בעקבות ההסלמה הביטחונית קיימת קריאה לתיקון הגדר, אבל כשהשטח יירגע כולם מן הסתם ישכחו ממנה.
"הגדר לצורכי ביטחון היא כמו צינור חמצן בבית חולים. אתה חייב לתחזק את הצינור כל הזמן, כי אם אתה מזניח את הצנרת אז ביום פקודה, כשתצטרך לתת חמצן לחולה, תידרש לטפל קודם בצנרת. אותו דבר ביחס לגדר. אם אתה מזניח את הגדר בשגרה, אתה מעביר לפלשתינים מסר שמדינת ישראל החליטה שהגדר היא פאסה מבחינתה, ואז הם מתחילים לפגוע בה כרצונם והיא הופכת ללא רלוונטית. לצערי, הטרור הכואב והמדמם שהיה לנו הדליק מחדש את הנורות. אין למערכת הביטחון סיבות טובות להסביר מדוע הגדר הוזנחה לאורך השנים אחרי שהושקעו מיליארדים רבים בהקמתה. אז עכשיו הם רוצים לרענן ולתקן את הגדר".
הצבא מדבר על השקעה בתיקון הגדר והשלמתה, שמוערכת בעלות של למעלה משני מיליארד שקלים.
"אני מעריך שהסכומים הם פחות ממיליארד שקל, שפרושים על פני תקופה די ארוכה של עבודה. בכל מקרה, כל אחד מבין שאם נחסוך כאן, אנחנו עלולים לשלם הרבה מאוד כסף לאחר מכן כדי להשיג הרבה פחות ממה שאפשר להשיג באמצעות גדר תקינה ואפקטיבית".
***