מי שביקר ברחבת הכותל המערבי בראש חודש ניסן תשע"ג, לפני תשע שנים ושבוע, היה יכול לחשוב שימות המשיח הגיעו. שלוש חברות כנסת מהשמאל החילוני העמוק עמדו בעזרת הנשים והפגינו דבקות דתית שלא הייתה מביישת בנות אולפנה צדקניות. הן התפללו שחרית בכוונה יתרה, רקדו בהתלהבות בהלל, אחזו בספר תורה בהתרגשות ואפילו התעטפו בטליתות. צנועות וחסודות. עד היום לא ברור לי אם הן מאמינות בכלל באלוקים, אבל באותו הבוקר נראה היה שהן עובדות אותו על מלא. מה לא עושים בשביל להזדהות עם נשות הכותל. אבל אז, ברגע אחד, מצלמות העיתונות כבו - וההצגה הסתיימה. תמר זנדברג חזרה להילחם בשיעורי תורה בצה"ל, מיכל רוזין שבה לקרוא לפירוק הרבנות וסתיו שפיר המשיכה לקדם במרץ נישואי להט"בים. עד ראש החודש הבא.
מופע הצביעות הזה, שבו חילונים גמורים - לעיתים אפיקורסים למהדרין - נושאים את שם ה' לשווא ועושים אותו קרדום פוליטי לחפור בו, חוזר על עצמו אחת לכמה חודשים, כל פעם בלבוש שונה. קשה להחליט אם הוא יותר מביך או מגוחך, משעשע או מעצבן. בשבוע שעבר נזכרתי שוב במראה המשונה ההוא מרחבת הכותל, כאשר כמה כאלה הגנו בלהט על מעמד הרבנות הראשית שאסרה עליה להר הבית והטיפו לח"כ איתמר בן גביר, שנוהג אחרת, בדבר חובת הציות לדעת תורה בנושא - דווקא לפי פרשנות הרבנות. בין אותם ממלכתיים חדשים אפשר למצוא גם את איש השמאל הבכיר יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל 'שלום עכשיו', שלפני פחות משנה, סביב אירועי שומר החומות, פרסם בטוויטר דברים ברוח זו על קדושת המקום, וחשף עצמו כקווניק של ממש. "מי שמנסה באובססיביות לעלות אליו רוצה להתריס נגד הפלשתינים ואחיזתם בהר ולשנות את הסטטוס קוו", צייץ, ואז העיר בסרקזם: "עבור המטרה הנעלה הזאת מותר להפר פסקי הלכה של שנים האוסרים על עליית יהודים".
וכמו בכותל ובהר הבית, כך בגיור ובחמץ - כל הטיעונים כשרים בדרך להשגת המטרה. לא עוד שיח "אזרחי" על חופש וזכויות אדם בלבד. מעתה פאנליסטים באולפני הטלוויזיה ידברו גם בשם הדת שהם אינם מאמינים בה. במקביל, פוליטיקאים שעדיין משוכנעים שההרחבה מעשרת הדיברות לתרי"ג מצוות היא המצאה של חרד"לים בני זמננו יעשו שקלא וטריא בהלכה ויתפסו צד במחלוקת בין ענקי תורה. עוד מעט גם ינסו להכריע בה בכוחם האלקטורלי, מן הסתם באצבעות רע"מ.
פשרה? בל ייראה ובל יימצא
הדברים אמורים, אומנם, גם ביחס לפורום החילוני, מוביל המאבק הציבורי והמשפטי להכנסת חמץ בפסח לבתי החולים. אבל עם כל הביקורת על חבריו, שאולי נהגו פה ושם בחוסר יושרה אינטלקטואלית ועשו שימוש בטיעונים לא להם, הצד השמרני בפולמוס הסוער יכול להאשים בעיקר את עצמו באווירה העוינת שהתפתחה כלפיו סביב הסוגיה הרגישה. הרבנות הראשית, אשר עמדה מנגד וניסתה לבלום את מאמצי הפורום לפריצת החומות בנושא, סירבה בעקשנות במשך שנים לאשר פשרות שונות שהעלה בפניה בית המשפט, או לחלופין להציע אחת כזו בעצמה. במקום לחתור למתווה מוסכם שלא יאלץ ערבים וחילונים גמורים לאכול ביצים ותפוחי אדמה במשך החג כולו וימנע מהם אפילו קטניות או שרויה, אך גם יאפשר למי שחפץ בכך הקפדה מלאה על דיני הכשרות - היא התבצרה בעמדה לא הגיונית שנידונה מראש לכישלון. בפעם המי־יודע־כמה נראה היה שהממסד הדתי, על רבניו ועסקניו, מעדיף ללכת ראש בקיר ולתת לבית המשפט להכריע נגדו. כמו בסוגיות רבות של יחסי הדת והמדינה בשנים האחרונות, גם כאן הם ידעו שירוויחו פוליטית־ציבורית מכל הכיוונים: גם יוכלו לטעון "ידינו לא הייתה במעל" וגם ילַכדו את הבייס סביב המאבק בבג"ץ כאויב משותף, רודף הדת – ולעזאזל טובת העניין עצמו.
האמת - שלא תמיד מוכרת למי שאינם שומרי תורה ומצוות - צריכה להיאמר ביושר: איסור בל ייראה ובל יימצא אינו רלוונטי לשאלת הכנסת מזון לא מפוקח לבתי החולים. גם במקרה קיצוני שבו חולה יבלוס פיתה בפסח בתוך חדר האשפוז לנגד עיני שכנו הדתי האדוק - אין לכך מניעה הלכתית, וכל שכן כאשר מדובר בסלט ירקות תמים הנאכל במתחם סגור ונפרד שהוגדר לכך (לו הרבנות רק הייתה מקבלת זאת). ואשר לחשש כי פירורי החמץ מן החוץ יתערבבו עם המזון המוגש בבית החולים – גם כאן הציע בית המשפט שלל אפשרויות שיבטיחו שזה לא יקרה, ואת כולן הרבנות דחתה. נמצאנו למדים, אפוא, שאין מדובר בהתנגשות הקלאסית, הקלה יחסית להכרעה, שבין חופש הדת של שומר הכשרות לחופש מדת של חברו (למשל לעניין כשרות המזון בצבא בכל ימות השנה), אלא בעיקר בעניין רגשי, צורך נפשי, של שני הצדדים: החילוני מבקש את המרק של אמא שישמח אותו בבית החולים – ולא מתוך חשש להישאר רעב, והדתי נרתע ממפגש חזותי עם מזון שאולי מכיל חמץ, כסמל של כל מה שרע בפסח - ולא מסיבות הלכתיות.
אין מקום לעשות הנחות לפורום החילוני, שמן הסתם מייצג מעט מאוד חילונים, ובוודאי שלא את רוח העם. אך כשהרבנות העמידה כאלטרנטיבה מול העמדה הקיצונית שעליה נלחמו העותרים רק את הקיצוניות השנייה, היא דחקה רבים לתמוך בעל כורחם בפורום, ובמיוחד משום שהדבר אינו דורש מהם כל פשרה בהלכה. סקרים ומחקרים שנערכו בשנים האחרונות מלמדים שוב ושוב שאזרחי ישראל מסורתיים מאוד ביחסם לדת, אך במקביל (ואף יותר מכך) גם בעלי תפיסת עולם ליברלית חזקה ומאמינים בחופש מוחלט של הפרט בנושאים הללו. הקרב על התודעה היה אבוד מראש. הם רוצים לקיים מצוות - אבל מתוך בחירה חופשית, ובוודאי שלא מחפשים לתקוע אצבע בעין עם חגיגת חמץ במרחב הציבורי המשותף. לא מאמינים? שחוק ככל שיהיה הטיעון - יום כיפור וברית המילה יוכיחו.
חצי גט
אם ארגוני הנשים נחשבים לסדין אדום בעיני בתי הדין הרבניים, אפשר רק לדמיין מה מסמלת 'קואליציית עיקר', המאגדת בתוכה כמה מהם (וגם את התנועה הקונסרבטיבית) לשילוב כוחות פמיניסטי־חתרני המערער על הממסד הדתי ומאתגר כל העת את פוסקי ההלכה. לכן, מה רבה הייתה תדהמתנו לראות שבהודעה שפרסמה הנהלת בתי הדין לפני שבועיים היא ציינה את "יום העגונה" שנקבע על ידי הקואליציה הזאת בתענית אסתר, ובכך לכאורה שיתפה פעולה עם סדר היום שמובילים הארגונים. הודעה שהיא מועמדת ראויה להפתעת השנה. אומנם על תוכן ההודעה - "נתוני עגינות, סרבנות גט ותיקי גירושין מתמשכים בישראל" - הפעילות הפמיניסטיות לא יחתמו לעולם, משום שלדעתן המספרים גדולים בהרבה, ובכל זאת מדובר בהתקרבות לא טבעית שיהיה מעניין לעקוב אחריה. ואכן, כבר היום יודעים שני הצדדים לספר כי לצד המאבק ביניהם מעל לפני השטח, בתוך אולמות הדיונים דווקא נרקמים לאחרונה שיתופי פעולה לא מובנים מאליהם לטובת העגונות והמסורבות. בדרך כלל אין מדובר במהלכים הלכתיים נועזים לשחרורן, כפי שהיו הנשים רוצות לראות, אלא בעיקר בגיוס של רצון טוב על בסיס הומניטרי, אבל התוצאה אותה תוצאה: עוד ועוד מקרים של שחרור נשים מעגינותן, לעיתים אחרי שנים שהיו כלואות בנישואים הכושלים.
שני מקרים שפורסמו השבוע מלמדים כי במסגרת המאמצים להילחם בתופעה וליצור הרתעה נגד סרבני גט פוטנציאליים, ממשיכים בתי הדין ובתי המשפט לרדוף גברים המעגנים את נשותיהם ולבוא איתם חשבון גם לאחר שהתיקים בעניינים נסגרו והנשים יצאו לחירות. במקרה אחד נשלח עודד גז, מהסרבנים המפורסמים בישראל, ל־17 חודשי מאסר בכלא בגין בריחתו מהארץ בזהות בדויה, אף שבת זוגו לשעבר הותרה מזמן באמצעות ביטול נישואיהם למפרע. בתיק אחר קבע בית הדין כי אישה שקיבלה גט מבעלה לאחר כמה שנות סירוב תיחשב לגרושה לכל דבר ועניין ותוכל להתחתן עם אחר - אך הגבר לא יוכר כגרוש ויישאר כלוא בנישואים. הנימוק לכך הוא שלאחר שחרור האישה ניסה האיש להטיל דופי בכשרות הגט ולהוציא עליו לעז, כאשר הפיץ ברבים שמועות על כך שדאג מראש לשתול פגם בטקס הגירושין כדי לפוסלו וממילא האישה נותרה נשואה. בעקבות כך קבע בית הדין, במעין עונש של מידה כנגד מידה, שהגט יפעל באופן סלקטיבי: לעניינו של הגבר - פסול, שהרי הוא עצמו העיד על כך, ולעניינה של האישה – כשר. אם יתגבר האיש על תאוות הנקם ויגרש בשנית את בת זוגו לשעבר, הפעם בגט שאין עליו עוררין, הוא יוסר מרשימת מעוכבי החיתון, ואולי יזכה כבר בשבוע הבא לציין את חג החירות כבן חורין אמיתי.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com
***