
חיים ולדר. לא יכולתי לשאת בנפש את המשבר. ההתמודדות עם הידיעה שהאיש עשה את שעשה, שברה אצלי בבטן תמימות גדולה.
שנים שאני שומר את ספריו בתקווה שבבוא העת ילדיי ישמחו בהם, יקראו בהם ויפתחו את יכולת הקריאה והבנת הנקרא בעזרתם.
כשהתפרסמו העדויות עליו נאלמתי דומיה, לא התבטאתי בפומבי כי האש הייתה גדולה בלאו הכי, לא חשתי צורך להכביד עם דעה משלי על השיח הקשה מנשוא גם ככה.
הבנתי ללב הקורבנות, הבנתי ללב המשפחה, שנאתי את הרע ושנאתי את ההפקה של הטרגדיה, הפקה של התאבדות ורגש, שאמורה הייתה להשפיע במשהו ורק סיבכה את המצב עוד יותר..
מהספרים עצמם קשה עליי הפרידה, פרידה מספרים היא לא דבר קל, במיוחד לא בנסיבות כאלה.
עברתי את תהליך ההכחשה והמיקוח, עברתי גם את שלב הכעס, וכעת עם ההשלמה אני נפרד ממדפי הספרים ששמרתי.
ככה אני רוצה לגדל את ילדיי, על ברכי תוכן מרומם וטוב, תוכן שמושתת על אמת גדולה, על כבוד האדם ופרטיותו, על קדושת הגוף וקדושת החיים.
סופר מוכשר ככל שיהיה, שמסמל בעיני את ההיפך מזה, לא יכול להישאר אצלנו במדפי הספרים.
היו שלום, ספרים יקרים, תודה על מה שנתתם לי כילד. מקווה שנדע לשים את הסיפור האחרון של חיים ולדר מאחור.
סוף