קיבלה מסר ברור מהציבור שבקרבו היא חיה. עידית סילמן
קיבלה מסר ברור מהציבור שבקרבו היא חיה. עידית סילמןצילום: תומר נאוברג, פלאש 90

1

עיתוי ההודעה של עידית סילמן על פרישתה מהקואליציה, ביום רביעי על הבוקר, היה מפתיע. תוכן ההודעה הפתיע פחות. סימנים מוקדמים היו, ובדיעבד ברור שהנאום הנרגש שנשאה השבוע בוועדת הבריאות, שבו הבטיחה לדאוג שניצן הורוביץ לא יהיה שר הבריאות, היה אות אזהרה בוהק שבנט, הורוביץ ושותפיהם לא השכילו להבין את חומרתו. אבל גם אם ראש הממשלה היה מבין בזמן אמת את עוצמת מצוקתה של חברת מפלגתו ומצליח לפייס אותה, קרוב לוודאי שבמועד לא רחוק המצב הטעון בקואליציה היה מתפוצץ עליו ממקום אחר.

מדובר בקואליציה בלתי אפשרית, קואליציה רעועה שחישבה להישבר כמעט מרגע הקמתה. המרחק האידאולוגי הרב בין מרכיביה, גם על הציר המדיני־ביטחוני, גם על הציר הכלכלי־חברתי וגם על הציר הדתי, לא השאיר לה סיכוי רב לאריכות ימים. הנה דברים שנכתבו כאן לפני כעשרה חודשים, שבוע וחצי לפני שנפתלי בנט הושבע לראש ממשלת ישראל: "גם אם תקום בסוף הממשלה הרעה והרעועה הזאת, היא תישען על רוב קואליציוני דחוק, פריך ושברירי. הגורם המלכד המכונן שלה - שנאת נתניהו והשאיפה העזה להדחתו מעל לכל שיקול אחר - ילך וייחלש מרגע שהמטרה תושג. חילוקי הדעות התהומיים בין מרכיבי הקואליציה יצוצו מחדש מתחת לשטיח, והממשלה תהיה מועדת לנפילה כמעט מרגע הקמתה. אם ישכילו אנשי הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות לשמור על חזית מאוחדת, יש להם סיכוי לא רע להפיל את ממשלת הטלאים המחוברים בתפרים גסים ולחזור לשלטון תוך שנה, מקסימום שנתיים".

כדי לשמור על שלמותו של פאזל שברירי שכזה יש צורך במידה רבה של התחשבות, איפוק וריסון. אבל מרכיבי הקואליציה, חלקם לפחות, הוכיחו שהאיפוק, הריסון וההתחשבות מהם והלאה. הסיטואציה הנדירה והמתסכלת של סבב בחירות בלתי נגמר הביאה אל ספסלי הקואליציה ושולחן הממשלה מפלגות ואישים שבגלל עמדותיהם הקיצוניות היו צפויים לחיי נצח באופוזיציה. אבל במקום לנהוג זהירות במתנה השברירית היקרה והנדירה שניתנה להם, אנשי השמאל והחול הקיצוניים התנהגו בזחיחות כמי שהשלטון הוא ירושה להם מאבותיהם, בעטו בדלי ושפכו את החלב.

עם הקמת הממשלה הכריז בנט שהיא תעסוק בשמונים אחוזים מהנושאים שעל סדר היום הציבורי שבהם יש הסכמה בין מרכיביה, ותניח בצד את עשרים האחוזים שלגביהם יש מחלוקת. אבל אביגדור ליברמן, בני גנץ, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ התעקשו לחזור שוב ושוב אל הנושאים שבמחלוקת, בלי לגלות שמץ של התחשבות בשותפיהם שנבחרו בקולות הימין.

2

ראש וראשון לבועטים בדלי הוא שר הבריאות ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ ונציג גאה של קהילת הלהט"ב. הורוביץ קיבל לידיו תפקיד רגיש ואחראי, שר הבריאות, בעיצומה של מגפה משתוללת. אבל מיום כניסתו לתפקיד, במקום לנהוג בממלכתיות ולהראות שבריאותם של כל אזרחי ישראל עומדת כמצופה בראש מעייניו, הוא הוכיח שמה שמעסיק אותו כמעט באופן בלעדי הוא הרצון להראות הישגים לפלח האוכלוסייה הזעום שבחר בו.

בתחילת כהונתו, בעיצומו של גל הקורונה הרביעי, הורוביץ עזב ישיבה של קבינט הקורונה לצורך ביקור אצל אבו־מאזן ברמאללה. בתוך כמה חודשי כהונה בלבד הוא הספיק להביא לקהילת הלהט"ב שורה ארוכה של הישגים שבהם נופף בגאווה. אבל הורוביץ לא הסתפק בחלוקת הטבות למגזר שלו, וניגש במרץ לזרות מלח על פצעיהם של המגזרים שנשארו באופוזיציה ולא זכו להטבות דומות. הוא כפה על אלפי תלמידי ישיבות תורמי דם את הדילמה המייסרת האם להיכנע לטרמינולוגיה להט"בית של הורה 1 והורה 2 או לוותר על מצוות תרומת הדם שאותה היו רגילים לקיים בהתמדה. גם כאשר נוצר מחסור בדם בבתי החולים, הורוביץ התעקש וסירב לתת לתורמים המתנדבים לבחור את נוסח הטופס שהם ממלאים. בהמשך הדרך, באין רוב קואליציוני להעברת חוק שיאסור "טיפולי המרה" למי שסובלים ממשיכה חד־מינית ומעוניינים בטיפול פסיכולוגי כדי לשנותה, הורוביץ הפיץ את האיסור במסגרת חוזר מנכ"ל - צעד מפוקפק מבחינה משפטית וחוקתית שנועד להטיל אימה על מטפלים ומטופלים. המכתב ששלח שר הבריאות למנהלי בתי החולים בדרישה לאפשר הכנסת חמץ בפסח היה צעד דורסני ובלתי מתחשב אחד יותר מדי. הפגיעה המיותרת בסמל יהודי כה מובהק התגלתה כצעד שככל הנראה יעלה להורוביץ במשרתו ובמשרדו, ולבנט ולפיד בהתפוררות הקנוניה הפוליטית שלהם.

3

את המקום השני ברשימת הבועטים בדלי החלב תופס בני גנץ, שפעולותיו הנמרצות פוגעות שוב ושוב במה שיקר וקדוש לאגף הימני בממשלה.

הוא התעקש להחזיר לזירה המדינית את תומך הטרור ומממן המחבלים אבו־מאזן. הוא פתח ברדיפה דורסנית של אנשי ישיבת חומש עוד בטרם מלאו שבעה למתקפת הטרור שבה נרצח חברם יהודה דימנטמן הי"ד. הוא עשה הסבה לפקחים שהוקצו במיוחד כדי להיאבק בהשתלטות פלשתינית על שטחי C, ושלח אותם להרוס מבנים של יהודים במאחזים. הוא מסרב לחתום על בניית אלפי יחידות דיור שכבר הוחלט עליה בישיבת הוועדה הממונה, וגם את ההסכם שחתם עליו לאפשר הקמת ישיבה ויישוב באביתר הוא לא מכבד. כך הצליח גנץ לגרום אפילו למועצת יש"ע, שחלק מראשיה נטו לתמיכה בממשלה הזאת בתחילת דרכה, להתעורר מתרדמתה ולצאת לקמפיין נגד הממשלה.

לבני גנץ יש חלק רב בתחושת התסכול המתעצמת באגף הימני של הממשלה. אפשר רק לקוות שהוא לא יזכה על כך בפרס בדמות ראשות ממשלה ברוטציה בקואליציה הבאה שאולי תוקם בקרוב. גם אביגדור ליברמן ברדיפת החרדים האובססיבית שלו, ומרב מיכאלי שלא ממש מודאגת מעומסי תנועה אם רק יכנו אותם עומסות תנועה, רשמו כמה משפטי מפתח בתעודת הפטירה של הקואליציה הזאת. וכמובן השר עמר בר־לב, שבמקום לדאוג לביטחון הפנים מלהג שוב ושוב על אלימות מתנחלים בעיצומו של גל טרור, ומוכיח בהתבטאויותיו ההזויות רמה גבוהה במיוחד של יכולת התנתקות מהמציאות.

נפתלי בנט העדיף להתעסק בתיווך בין רוסיה לאוקראינה ובמסעות מדיניים במפרץ. הוא אטם את ליבו למצוקה האידאולוגית הגוברת והולכת באגף הימני של ממשלתו, ובמיוחד בקרב חבריו לסיעת ימינה. הוא לא דאג שיהיו גם להם הישגים שיוכלו להציג למצביעיהם. בניגוד אליו, הם לא מחזיקים בכהונת ראש ממשלה שמעניקה פיצוי רגשי על פגיעה שיטתית בערכים שלהם. בשונה ממנו, הם לא מסוגלים להתנתק לגמרי מהבוחרים שלהם, ומהמגזר שבו גדלו ובקרבו הם חיים.

4

בסופו של דבר מה שהכריע את הכף אצל עידית סילמן, ויש לקוות שיגרום לעוד מחבריה ללכת בעקבותיה, הוא השדר הברור שהם קיבלו מקבוצת ההשתייכות המובהקת שלהם – הציבור הדתי־לאומי. לשבחם של הסרוגים ייאמר שהם לא הסתנוורו ממינויו של "אחד משלנו" לראשות הממשלה. רק מעטים תמכו, בעוד הרוב המכריע מסתייג גם מן הדרך הנכלולית שבה היא הוקמה וגם מתלותה הקואליציונית באצבעות של ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי והגרוע מכול – מנסור עבאס. מדיניות הממשלה והחלטותיה הוכיחו שההבטחה לממשלה שנמצאת עשר מעלות ימינה מקודמתה הייתה עוד אחת מתוך שורה של הבטחות שווא. גם מי שרואים צורך בשינויים ארגוניים בשירותי הדת ובהכנסת רוח של יזמות, רעננות ופתיחות, לא השתכנעו בצורך לחולל רפורמות מרחיקות לכת תוך עימות בלתי פוסק עם הרבנות הראשית ונגד דעתם של רוב גדולי הרבנים והפוסקים. כאשר שינויים מרחיקי לכת במערכות הכשרות והגיור נעשים בחיפזון ובדורסנות, מתוך אילוצים פוליטיים שמוכתבים על ידי האגף החילוני והרפורמי ובקואליציה שאין לה קיום בלי תמיכת מועצת השורא, הציבור לא נוטה לתת לכך מנדט.

גם כאשר חלק ממנהיגותו הפוליטית אכזבה, הציבור הדתי־לאומי ברובו המכריע סירב לוותר על ערכיו בתמורה למנעמי השלטון. זוהי הסיבה העיקרית למפנה שחל אצל עידית סילמן, ועל כך גם מיוסדת התקווה שהיא לא תהיה הפורשת האחרונה.

לתגובות: eshilo777@gmail.com

***