הפסוק הראשון שאב מצווה ללמד את בנו הוא 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'.
חז"ל הפליגו בדרשות על פסוק זו ולימדו אותנו: 'אל תהי קורא "מורשה" אלא מאורסה מלמד שהתורה ארוסה לישראל'. כלומר הקשר בין התורה לישראל איננו קשר חיצוני אלא קשר פנימי נשמתי. וקשר זה הוא לישראל בדווקא, ולא לאומות העולם.
גם הם כמובן יכולים ללמוד תורה ולחדש בה, אך עבורם יהיה זה קשר חיצוני כמי שלומד על מנת להחכים ואילו עבורנו זוהי תורת חיים.
השאלה היא אפוא מה מקום יש ללימוד תורה עם גויים, וללימוד תורה מפי גויים? שאלה זו צריכה להישאל על מארגני מיזם 929 ששיתפו במיזם שלהם יהודים שאינם רואים את התורה כתורת חיים, ואף חברו לאלו שאינם יהודים כלל. לא פחות מכך היא צריכה להישאל על אלו שמוציאים עלונים תורניים, שבין דברי התורה ויראת השמים שהם מפרסמים מוצאים מקום להכניס גם דברי חול של כאלו שאינם רואים את עצמם מחויבים לתורה, ושאינם מקפידים לא על קלה ולא על חמורה.
אנו בני הציונות הדתית אמונים על בקשת האחדות ומבקשים לשתף פעולה עם כל הצדדים בעם ישראל ובעולם כולו. כתלמידי הרב קוק אנו יודעים למצוא את נקודות הקודש וניצוצות האור גם במקומות של חול ושל חושך. אנו לומדים חכמה באקדמיה יחד עם חכמי אומות העולם, וחוברים בבניין הארץ גם לכאלו שרחקו מדרך ד'.
איננו מסתגרים מאלו ואיננו נרתעים מפני אלו. יחד עם זאת דרכנו ברורה, ועליה אנו מברכים: 'ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים'. למרבה הצער נראה שיש בינינו כאלו שרצון החיבור ושיתוף הפעולה – המבורך כשלעצמו – טשטש אצלם את ההפרדה הברורה בין ישראל לעמים, או בין הקודש והחול.
"נחלת ד' בכל קודש', כותב הרב קוק, היא 'הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת' (אוה"ק ב', עמ' תמ). הנה הרב קוק שקרא לחיבורים, וידע לרקוד עם החלוצים קורא לנו שלא להתבלבל. אין להכניס את הכול בחבילה אחת.
הבה נבהיר: התורה שייכת לישראל והיא צריכה להילמד בבתי מדרש ובבתי כנסת שהם מקומות המיועדים לקדושה. כל ישראל מוזמנים להיכנס וללמוד יחד. סוגיות חברתיות ועניינים של פוליטיקה, חשובים ככל שיהיו, מקומם בחול. מחוץ לבית המדרש ומחוץ לבית הכנסת.
בפרט הדברים אמורים כלפי עלוני תורה המחולקים בבתי הכנסת. הקורא בהם חש שהוא מקבל תוכן של קודש, ולא תמיד משכיל להבדיל מביניהם מהו תוכן של חול. אכן ההבדלה בין קודש לחול איננה כה פשוטה, ומשום כך תיקנו חז"ל את ברכת ההבדלה דווקא בברכת 'חונן הדעת'. לכן צריך זהירות רבה וחכמה רבה.
חוששני שכריכתן של עמדות פוליטיות, שהן זמניות בטבען, יחד עם עמדות תורניות, שהן נצחיות ואינן ניתנות למשא ומתן – אינו מרומם את התורה אלא מרדד אותה. הופך את התורה לגורם מפלג ומגזרי שבהכרח נתון למחלוקת. לכן חשוב להבהיר: התורה שייכת לכולם. היא איננה עניין של ימין או של שמאל, של שמרנים או של פרוגרסיביים. התורה היא תורת חיים נצחית ששייכת לכלל עם ישראל לשבטיו ולדורותיו. הניסיון לנכס אותה לצד זה או אחר של המפה הפוליטית העכשווית איננו פחות מחילול הקודש.
לסיום אתנצל, לא אני הקטן הוא זה שאמור לעורר על העניין, וכבר גדולים וחשובים ממני התריעו על עירובים אלו שבין קודש וחול. יהיו נא דברי אלו המשך לדבריהם, והשומע ישמע והחדל יחדל.