הכל כרגיל

כולנו שמחים על כך שהממשלה הרגרסיבית והרעה הזו הולכת ליפול, אבל איני בטוח שנפילתה תשנה משהו מהותי.

הבעיה האמתית מולה אנו עומדים לא התחילה בממשלה הזו, היא שורשית בהרבה והממשלה היוותה רק את אחד הסימפטומים שלה, גם אם חריף ומזיק מאוד. אם נתניהו וראשי המפלגות לא יפנימו את המסר באמת ובתמים, הם רק יאטו את הקצב במסלול ההתרסקות. הבעיה היא שאנחנו נמצאים במשבר זהות, אם לא נבין את סוף סוף את המצב לאשורו ונהיה מוכנים להלך בו באומץ, לא נצא מהבוץ אלא נמשיך לשקוע.

גם במקרה הזה, המחנה שכנגד (לא "שמאל") השכיל להבין את הדברים בצורה נכוחה כבר ממזמן, לכן נרשה לעצמנו להשתמש דבריו של ח"כ (לא לעוד זמן רב?) גלעד קריב מלפני שש שנים רחוקות: "יש ויכוח בין שני מחנות על דמותה של מדינת ישראל. כל מי שעוסק בצדק חברתי או בסכסוך הישראלי-פלסטיני, צריך להבין שיש פה בסיס ערכי משותף וצריך לשאוף לסולידריות ואיחוד מאבקים". ביטחון, כלכלה, משפחה או דת ומדינה, הכל הולך למקום אחד – דמותה של מדינת ישראל.

למפה הפוליטית שלנו כבר מזמן לא רלוונטיות ההגדרות הישנות של "ימין" ו"שמאל". איך ליברמן, סער ולא נדבר על בנט ושקד שהיו עד לא כל-כך מזמן ימין, הפכו להיות חלק מממשלת השמאל הקיצוני? האירוע הזה מלמד רק דבר אחד – ההגדרות לא מאפיינות באמת את המתרחש, וממילא השימוש בהן פשוט מזיק ומרחיק אותנו מהמטרה. צריך להגדיר-מחדש את שני הצדדים של המפה הפוליטית כיום, כישראליות מחד למול התבוללות מאידך.

מן הצד האחד נמצא מחנה שלדידו עם ישראל, אם יש בכלל מושג של "עם" לשיטתו, אינו שונה במשהו מכל העמים האחרים, וממילא גם מדינתו לא צריכה להיות שונה. מחנה זה מזהה את עצמו כחלק מהמרחב המערב-אירופאי על תפיסותיו הרגרסיביות, ומנסה להחיל אותן פה בכל צורה ודרך עד כדי ניתוק הקשר שבין המדינה והעם. לכן הוא מנסה גם לקעקע במערכות המדינה את כל הקדוש והיקר בישראל, וגם לפורר את התודעה הלאומית שלנו בכל דרך (הרי אנחנו כמה שבטים פה, לא כן?).

מה נמצא מן הצד השני?

המחנה "שלנו" מנסה להסתתר מאחורי הגדרות של ימין ושמרנות כדי להצליח לפסוח על שני הסעיפים – זהות ותרבות חילונית בד בבד עם לאומיות ישראלית. זהו ניסיון שלא יצלח, גם בגלל שפרווה-רעיוני לא יכול לעמוד מול אידיאולוגיות שמציבות, ולו למראית עין, עמדות של מוסר וערכים; ויותר מכך, בגלל שאנחנו בתהליך חיפוש אחר משמעות וזהות לאומית, והוואקום כבר גדול מאוד.

המאחד את המחנה הזה, הוא הדבקות בזהות הלאומית של עם ישראל. הזהות הזאת יונקת רק ממקור אחד, והיא איננה תופעה רגילה בנוף העולמי. יש לנו היסטוריה שמתחילה מאברהם אבינו, עוברת ביציאת מצרים, מתן תורה ומלכות דוד ושלמה בירושלים. זהו הבסיס שממנו נמשכת ההיסטוריה הלאומית שלנו כבר למעלה משלושת אלפים שנה. עברנו אמנם הרבה עד הלום, אבל הדבק הזה מעולם לא התייבש, והוא ששמר עלינו כאומה גם במצבים בהם היינו אמורים בכל קנה מידה נורמלי להיעלם. זהו גם הדבק שמחבר ביננו כיום, והוא זה שצריך להנחות אותנו בדרכנו הלאומית.

הציבור הדתי לגווניו צריך להבין שהוא נושא דגל, דגל של תרבות וזהות ישראלית מקורית שהמדינה והעם זקוקים לה. הציבור המסורתי, צריך להבין שהוא רוצה להשתייך למדינה שמערכותיה מבטאות את הזהות הזו. כדוגמה, נתניהו אינו יכול לדבוק בלאומיות מחד ולקדם הכרה ברפורמים מאידך, זוהי סתירה מובנית בלאומיות הישראלית.

צריך לקרוא בקול גדול – יש לנו זהות ייחודית, היא מונחת בתורה וביהדות, היא מוסרית ומיטיבה לאין ערוך מכל מה שיש לתרבות המערבית להציע, ואנחנו גאים בה ורוצים שמערכות המדינה יבטאו אותה ויודרכו על פיה. לא יותר סטטוס קוו (שממילא אינו קיים כבר), אלא בחירה מודעת ורשמית ביהדות ובתורה כזהותנו הלאומית המשותפת.

כמו בטבע, צמיחה גדולה נובעת משורשים עמוקים. זהו דגל אדיר ובשורה גדולה, אופק גדול של עשיה וצמיחה בכל התחומים.

האם אנו והפוליטיקאים שלנו הפנמנו את ההבנה הזו במהלך החלום הרע של הממשלה הנוכחית? מסופקני, אך ימים לא ארוכים יגידו.

רגב אביצדק, לומד תורה, מחנך וחבר תנועת ישראל יהודית. ירושלים.