בית המשפט העליון פסק ברוב דעות השופטים יצחק עמית ודוד מינץ, כנגד דעתו החולקת של השופט עמית גרוסקופף, כי תשלום כספים על ידי הרשות הפלסטינית לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם, מהווה "אשרור" של פעולות הטרור שביצעו האסירים ומשכך, בהתאם לפקודת הנזיקין, הרשות הפלסטינית שותפה לעוולות שביצעו האסירים-המפגעים וחבה באחריות נזיקית כלפי הקורבנות.
באשר לשאלה אם יש מקום לחייב את הרשות הפלסטינית, בנוסף, בפיצויים עונשיים בגין פעולת האשרור, נחלקו דעותיהם של שלושת השופטים: השופט עמית סבר כי אין מקום לעשות כן, השופט מינץ סבר כי יש מקום לעשות כן, ואילו השופט גרוסקופף הותיר את השאלה בצריך עיון.
הרשות הפלסטינית מעניקה תגמול מיוחד לפלסטינים שביצעו עבירות ביטחוניות, בשל העובדה שהועמדו לדין בישראל ונדונו לעונשי מאסר. ככל שהעבירה הביטחונית חמורה יותר ותקופת המאסר ארוכה יותר – כך גדל שיעורו של התגמול המיוחד, שיכול להגיע לכדי תשלום חודשי שוטף של פי ארבעה מהשכר הממוצע בשטחי הרש"פ.
בית המשפט העליון דן בשאלה אם תשלום כספים על ידי הרש"פ לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם הוא בבחינת אישרור של פעולות טרור שביצעו האסירים כמשמעות המונח בסעיף 12 לפקודת הנזיקין, כך שניתן להטיל על הרש"פ את האחריות על תוצאותיהן.
סעיף 12 לפקודה מרחיב את מעגל האחראים בנזיקין, והוא מונה שבעה סוגים של שותפים למעשה העוולה: המשתף עצמו, מסייע, מייעץ, מפתה, מצווה, מרשה ומאשרר. המאשרר הוא יוצא דופן מכל אלה, מאחר שהוא מתייחס אך ורק למעשה שכבר נעשה בעבר, מבלי שנדרש קשר סיבתי בין האישרור לבין ביצוע מעשה העוולה. המדובר בנטע זר ונדיר בדיני הנזיקין, שמעולם לא נעשה בו שימוש בפסיקה, ומכאן המחלוקת בין שלושת השופטים.
השופט עמית סבר כי על אף שאין תקדים להטלת אחריות אך ורק מכוח החלופה של "המאשרר" בסעיף 12 לפקודה, מדיניות התשלום של הרש"פ היא מקרה חריג ונדיר של מתן תמריץ ותגמול למעשה טרור, הכרה, הוקרה ותרומה לו, ומשכך, ניתן להחיל עליה את החריג של חלופת "המאשרר". ברם, אין להרחיק לכת עוד יותר, ואין לחייב את הרש"פ גם בפיצויים עונשיים, באשר הפיצוי העונשי כשלעצמו הוא נטע זר בדיני הנזיקין ואין להרכיב נטע זר על נטע זר. על פי הפסיקה, על הנפגעים לבחור לגבות פיצויים מכוח חוקי התגמולים או פיצויים מכוח פקודת הנזיקין. לפיכך, בשורה התחתונה, על הנפגעים להחליט אם הם מעדיפים את מסלול התביעה נגד הרש"פ או מסלול קבלת תגמולים מהמדינה על פי חוקי התגמולים.
השופט מינץ סבר כי ניתן לחייב את הרש"פ כ"מאשרר" לפי סעיף 12 לפקודה ואף לחייבה מכוח חלופה זו בפיצויים עונשיים. לדבריו, הרכבת "נטע זר על נטע זר" אינה זרה לשיטת משפטנו. מכל מקום, במקרה זה שני היסודות משלימים זה את זה, שכן בבסיס שניהם עומדת תכלית הרתעתית. דברים אלה באים לידי ביטוי באופן מובהק בנסיבות ענייננו, שבהן הטלת האחריות כשלעצמה אינה מעניקה הרתעה מספקת מפני המשך קיום מדיניות התגמול של הרשות הפלסטינית. זאת גם בשים לב לפסיקה המונעת מנפגעים לגבות פיצויים מכוח חוקי התגמולים ופיצויים מכוח חוקים אחרים כגון פקודת הנזיקין גם יחד.
השופט מינץ סבר כי ניתן לחייב את הרש"פ כ"מאשרר" לפי סעיף 12 לפקודה ואף לחייבה מכוח חלופה זו בפיצויים עונשיים. לדבריו, הרכבת "נטע זר על נטע זר" אינה זרה לשיטת משפטנו. מכל מקום, במקרה זה שני היסודות משלימים זה את זה, שכן בבסיס שניהם עומדת תכלית הרתעתית. דברים אלה באים לידי ביטוי באופן מובהק בנסיבות ענייננו, שבהן הטלת האחריות כשלעצמה אינה מעניקה הרתעה מספקת מפני המשך קיום מדיניות התגמול של הרשות הפלסטינית.
השופט גרוסקופף סבר כי חלופת "המאשרר" בסעיף 12 לפקודה חלה רק כאשר מתקיימת זיקה מהותית והדוקה בזמן ביצוע המעשים בין הרש"פ לבין הפיגועים ומבצעיהם, ולכן יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיברר ויכריע אם אכן התקיימה זיקה כאמור בזמן אמת בין הרש"פ לבין הפיגועים והמפגעים אשר אחראים לנזקיהם של הקורבנות. במישור העקרוני הותיר השופט גרוסקופף בצריך עיון את השאלה אם ניתן לחייב בפיצוי עונשי, אך במישור האופרטיבי הצטרף לשופט עמית.
יצוין כי היועץ המשפטי לממשלה ביכר שלא להתייצב בהליך זה, לאחר שבחן ושקל את ההיבטים השונים של הסוגיה, לרבות אלה הכרוכים ביחסי החוץ והביטחון של המדינה.