"אתי אלון ואביה אביגדור מקסימוב מבקשים היום מבית המשפט לרחם על ילדיהם כדי שלא יסבלו על לא עוול בכפם, אולם הם עצמם לא ריחמו עליהם בזמן אמת והעדיפו את טובתו של האח עופר מקסימוב ובחרו בו על פני הילדים, הלקוחות, בני זוגם, וכלל משפחתם" - כך קבעה ביום שני השופטת ד"ר עדנה קפלן הגלר, שגזרה על אתי אלון 17 שנות מאסר בפועל, שלוש שנות מאסר על תנאי וקנס של חמישה מיליון ש"ח וכן על אביה אביגדור מקסימוב שש שנות מאסר בפועל, שלוש שנות מאסר על תנאי וקנס בסך מיליון ש"ח.
לאחר השמעת גזר הדין בבית המשפט המחוזי בת"א פרצה התפרעות - אביה של אתי אלון החל לצעוק והמשפחה נכנסה להיסטריה של בכי.
המאבטחים מיהרו לפנות את הקהל מהאולם, ולאחר דקות אחדות, כשהכרתה מעורפלת, הוצאה אתי אלון מהאולם נישאת בשכיבה על ידיו של מאבטח ממשמר בית המשפט.
אלון הורשעה בשורה של עברות שעיקרן גנבה מכספי לקוחות הבנק למסחר ומעילה בסכום של 254,199,600 ש"ח. היא הורשעה גם במרמה, בהפרת אמונים, ברישום כוזב במסמכי תאגיד, באחסון מידע כוזב ובהפקת פלט כוזב בניגוד לחוק המחשבים. יחד עם אביה אביגדור מקסימוב, שסייע לה, הורשעו השניים בקשירת קשר לביצוע פשע, גנבה, זיוף מסמכים ועוד.
בגזר הדין כתבה השופטת כי אלון, שהתחילה לעבוד בבנק ככספרית ב-1990 והגיעה עד לצמרת כסגנית מנהלת מחלקת השקעות, ניהלה מערכת פיקטיבית בשליטה מלאה במשך חמש שנים והסגירה עצמה רק כאשר טבעת החקירה התהדקה עליה והיא "הריחה סכנה".
לטענת אלון כי לא הייתה לה בררה כי איימו על חיי אחיה בגלל חובותיו בשוק האפור ובבתי קזינו התייחסה השופטת וקבעה כי אלון המשיכה להזרים לאחיה סכומים אדירים גם כאשר ראתה כי אינו משתמש בכסף להחזיר הלוואות או חובות אלא ממשיך להמר על כל הקופה ולחיות חיי מותרות, לנסוע במכוניות פאר וללבוש בגדים יקרים.
השופטת כתבה: "מה אמר לה כביכול אותו עופר? אותו האח המהמר הכבד, בעל החובות, הנפקד במשפט זה. מתי אמר? באיזו דרך? אותו עופר אשר הובא להעיד במהלך הוכחות עד הגנה והוחזר מבלי שנשמעה עדותו".
השופטת קפלן הגלר דחתה גם את עדות הפסיכולוגית, שאמרה כי אלון איבדה שליטה על המצב. השופטת הקשתה כיצד אפשר לקבוע "אובדן שליטה" כאשר גם ביום האחרון של הגילוי לקחה אלון, בקור רוח מדהים ובשליטה מלאה, כסף מקופת הבנק בסכום של 70,000 ש"ח באמתלת שווא של לקוח המחכה כביכול בחוץ ואין חניה לרכבו, זאת כדי לממן את שכר הטרחה של עורך דינה. גם בביקורת האחרונה שנעשתה בבנק זייפה אלון מסמכים, ארגנה בלילות תיקי הלוואות פיקטיביים ועוד. השופטת דחתה גם את דברי אלון, שהעידה על עצמה כי הייתה "חיה-מתה", וקבעה כי היא לא הייתה "חיה מתה" אלא חמש שנים לקחה הימור במודע, מדי יום ביומו "חצי שעה גג", כדבריה, כהרגל של פשיעה, בעיקר עבור אחיה.
עוד נכתב כי בנק ישראל שילם בהתאם לערבותו לבנק למסחר סכום של 354,704,477.44 ש"ח ל-692 לקוחות, נכון לחודש מאי 2003.
בגזר הדין מתחה השופטת ביקורת על הפיקוח בבנק למסחר וכתבה: "הפליאה היא היכן היו שלטונות הבנק? היכן היה הפיקוח הפנימי בבנק? כיצד התאפשרו פעולותיה של הנאשמת? ההלוואות הפיקטיביות? הרישומים הכוזבים? הצ'קים הבנקאיים המזויפים, אשר קלונם ניכר על פניהם? כיצד טחו עיניים מראות? כיצד לא בדקו חמש שנים פנימה בבנק? כיצד לא נקטו אמצעי זהירות? כיצד קרס לו בנק למסחר בפעולותיה של נאשמת פנימה ואין פוצה פה ומצפצף כל העת, כדי בזיון וקצף?". (ש.ח.)
לאחר השמעת גזר הדין בבית המשפט המחוזי בת"א פרצה התפרעות - אביה של אתי אלון החל לצעוק והמשפחה נכנסה להיסטריה של בכי.
המאבטחים מיהרו לפנות את הקהל מהאולם, ולאחר דקות אחדות, כשהכרתה מעורפלת, הוצאה אתי אלון מהאולם נישאת בשכיבה על ידיו של מאבטח ממשמר בית המשפט.
אלון הורשעה בשורה של עברות שעיקרן גנבה מכספי לקוחות הבנק למסחר ומעילה בסכום של 254,199,600 ש"ח. היא הורשעה גם במרמה, בהפרת אמונים, ברישום כוזב במסמכי תאגיד, באחסון מידע כוזב ובהפקת פלט כוזב בניגוד לחוק המחשבים. יחד עם אביה אביגדור מקסימוב, שסייע לה, הורשעו השניים בקשירת קשר לביצוע פשע, גנבה, זיוף מסמכים ועוד.
בגזר הדין כתבה השופטת כי אלון, שהתחילה לעבוד בבנק ככספרית ב-1990 והגיעה עד לצמרת כסגנית מנהלת מחלקת השקעות, ניהלה מערכת פיקטיבית בשליטה מלאה במשך חמש שנים והסגירה עצמה רק כאשר טבעת החקירה התהדקה עליה והיא "הריחה סכנה".
לטענת אלון כי לא הייתה לה בררה כי איימו על חיי אחיה בגלל חובותיו בשוק האפור ובבתי קזינו התייחסה השופטת וקבעה כי אלון המשיכה להזרים לאחיה סכומים אדירים גם כאשר ראתה כי אינו משתמש בכסף להחזיר הלוואות או חובות אלא ממשיך להמר על כל הקופה ולחיות חיי מותרות, לנסוע במכוניות פאר וללבוש בגדים יקרים.
השופטת כתבה: "מה אמר לה כביכול אותו עופר? אותו האח המהמר הכבד, בעל החובות, הנפקד במשפט זה. מתי אמר? באיזו דרך? אותו עופר אשר הובא להעיד במהלך הוכחות עד הגנה והוחזר מבלי שנשמעה עדותו".
השופטת קפלן הגלר דחתה גם את עדות הפסיכולוגית, שאמרה כי אלון איבדה שליטה על המצב. השופטת הקשתה כיצד אפשר לקבוע "אובדן שליטה" כאשר גם ביום האחרון של הגילוי לקחה אלון, בקור רוח מדהים ובשליטה מלאה, כסף מקופת הבנק בסכום של 70,000 ש"ח באמתלת שווא של לקוח המחכה כביכול בחוץ ואין חניה לרכבו, זאת כדי לממן את שכר הטרחה של עורך דינה. גם בביקורת האחרונה שנעשתה בבנק זייפה אלון מסמכים, ארגנה בלילות תיקי הלוואות פיקטיביים ועוד. השופטת דחתה גם את דברי אלון, שהעידה על עצמה כי הייתה "חיה-מתה", וקבעה כי היא לא הייתה "חיה מתה" אלא חמש שנים לקחה הימור במודע, מדי יום ביומו "חצי שעה גג", כדבריה, כהרגל של פשיעה, בעיקר עבור אחיה.
עוד נכתב כי בנק ישראל שילם בהתאם לערבותו לבנק למסחר סכום של 354,704,477.44 ש"ח ל-692 לקוחות, נכון לחודש מאי 2003.
בגזר הדין מתחה השופטת ביקורת על הפיקוח בבנק למסחר וכתבה: "הפליאה היא היכן היו שלטונות הבנק? היכן היה הפיקוח הפנימי בבנק? כיצד התאפשרו פעולותיה של הנאשמת? ההלוואות הפיקטיביות? הרישומים הכוזבים? הצ'קים הבנקאיים המזויפים, אשר קלונם ניכר על פניהם? כיצד טחו עיניים מראות? כיצד לא בדקו חמש שנים פנימה בבנק? כיצד לא נקטו אמצעי זהירות? כיצד קרס לו בנק למסחר בפעולותיה של נאשמת פנימה ואין פוצה פה ומצפצף כל העת, כדי בזיון וקצף?". (ש.ח.)